היא התעוררה, התמתחה ופיהקה. השמש השוקעת צבעה את פיסות השמים
שבצבצו בין צמרות העצים בארגמן ובזהב. היא ידעה שעוד מעט
יחשיך, ואז הם יופיעו. היא חיכתה.

צללים ארוכים התגנבו בין העצים, מכסים את היער בחושך קטיפתי.
היא קמה ממקומה, עיניה הירוקות מסתגלות לחשכה והאישון הצר
מתרחב במהירות.
היא לא הייתה צריכה לחכות זמן רב.

הם הופיעו לפתע כבוקעים ממעמקי האדמה, יוצאים מגזעי העצים
ומהאבנים האפורות שהקיפו את קרחת היער. בהתחלה הם היו רק
נקודות אור קטנות וזוהרות מרחפות בתוך ערפל סמיך, אך בהדרגה הם
התחילו להשתנות, מקבלים צורה מוחשית יותר.

כרגיל, המלכה הופיעה ראשונה, עוטה בגדי קטיפה שחורים רקומים
בחוטי כסף. כתר כסוף מעטר את שערה השחור ומדגיש את תווי הפנים
החדים. אחריה הופיעו האחרים, רובם לבושים בגלימות ארוכות, שערם
הארוך חלק כמשי.

הם הרגישו בקרבתה, היא ידעה זאת, הם תמיד ידעו שהיא נמצאת
סביבתם. הם הביטו בה, פניהם מביעות כבוד, אך היא הרגישה גם
פחד. הם פחדו ממנה, והיא אהבה את זה, כך הרגישה חזקה.

במרכזה של קרחת היער ניצבו עמודים עשויים אבן כהה. על כל זוג
עמודים הייתה מונחת במאוזן אבן דומה. הקשתות הנוצרות הקיפו כס
מלכות עשוי אבן, כס המלכות של שליטת רוחות היער, המלכה מאב.

המלכה התיישבה במקומה, נתיניה מקיפים אותה מכל צדדיה. ריח
מתקתק של פרחי הפרג התפשט באוויר הלילה הקר.

היא צפתה במלכה, המוקפת בפמלייתה, מתחילה במלאכתה הקבועה, טווה
את קסמיה כפי שעכביש טווה את קוריו, מחכה לטרף.

הטרף לא איחר להופיע. ילדה קטנה כבת חמש או שש, שערה הבהיר
קלוע בצמות, צעדה כמהופנטת, נמשכת על ידי האור הערפילי שריצד
סביב כס המלכות של מאב.

היא המשיכה לצפות מרחוק. היא הכירה את הילדה הקטנה, בתה היחידה
של אלמנה בודדה שגרה בכפר שליד גבולות היער. הילדה כנראה הלכה
לאיבוד, וכעת עמדה להיעלם לנצח מעולמם של בני התמותה, ללכת
לאיבוד בעולמם הקסום והמכושף של רוחות היער.

הילדה התקדמה אל מעגל האבנים, מוקסמת מן היופי וההדר של רוחות
היער, שקראו לה, הזמינו אותה להצטרף אליהם. מאב, ישובה על כס
מלכותה, חייכה אליה, חיוך שיכול להתפרש בדרכים רבות. חיוך
שנראה בעיניו של אדם פשוט כידידותי ומזמין, או כמלא אכזריות
סמויה בעיניו של מי שהכיר את המלכה.
הילדה הייתה אדם פשוט.

היא המשיכה להביט בעיניה הירוקות על הנעשה. היא לא יכלה לתת
לזה לקרות. אם זה תלוי בה, החליטה, הילדה לא תהיה של מאב.

היא התקדמה במהירות בין עצי היער, שולפת את ציפורניה החדות
בזמן הריצה.
הטבע פועל בצורה מוזרה לפעמים. חתולים אינם פוחדים מקסם, אבל
קסם לעתים פוחד מחתולים.
מקרה זה לא היה יוצא דופן.

"תלכי מכאן, ירוקת עיניים..." לחשה ברשעות המלכה מאב, מביטה
בחיה הקטנה שניצבה מולה. "הילדה שלי! היא הגיעה אליי מרצונה."

ירוקת העיניים לא הסתלקה. היא לא רצתה לוותר. הילדה לא תהיה של
מאב, לעולם לא!

"תסתלקי, ירוקת עיניים!" סיננה מבין שפתיה שליטת רוחות היער.
"אני אעזוב רק בתנאי שהילדה תבוא איתי."
"לא! היא שלי!" לחשה המלכה באכזריות מביטה בילדה המבוהלת. "היא
שלי!"
"אני לא אתן לך לקחת אותה", ענתה ירוקת העיניים, "תצטרכי למצוא
לך טרף אחר." וקפצה בציפורניים שלופות על הדמות הערפילית של
המכשפה. "אני לא אתן לך לקחת אותה!" היא אמרה שוב, ציפורניה
החדות מתיזות על האבן דם כסוף.

המלכה זעקה, וניסתה להרחיק את החיה. הלחשים שמלמלה בשפתיים
מעוותות מרוב כאב לא הועילו.

"קסם לא משפיע עליי", אמרה בגיחוך אכזרי ירוקת העיניים, "הרי
אני בעצמי חלק ממנו."

המלכה צעקה בפעם האחרונה, אוחזת בפניה, מנסה לעצור את הדם
הכסוף שזרם מהחתך העמוק שעל לחיה. משרתיה הקיפו אותה, הופכים
לערפל זוהר שהתפוגג במהירות באוויר הצח של הלילה.

היא ישבה על כס המלכות, מנקה את פרוותה מטיפות של כסף ושל
ארגמן. הדם הכסוף היה של המלכה מאב, הארגמן שלה.
עיניה הירוקות נצצו בחשכת הלילה.