פארודיה...
זוהי עוד דרך לראות ולגלות את עצמך...

טוב, ראשית אפתח בזה שהתגעגעתי אליכם ואפילו מאוד...
לא כתבתי פה כבר זמן מה מהסיבה שאני קצת נהייתי עסוק בזמן
האחרון וזה גוזל ממני השראה... אז הנה חזרתי לי עם קצת סגנון
של במאי של סרטי גותיקה, עם נגיעות של עצב מרוסן.
שנית...
מאמר זה פארודיה הוא, ועמוק מאוד...
הוא אמנם מדבר ומספר על דברים דמיוניים... אך מרמז ומצביע על
המציאות.
כל אחד, באיזה מצב שבו הוא נמצא, ככל שיעמיק בו כך יגיע ליותר
מעצמיותו ואישיותו, הוא באשר הוא...
תיהנו... אליה.


אני מביט בעצמי...
וכשאני מביט בי
אני רואה אותי מגבוה,
מגבוה גבוה אבל מאוד קרוב.
קרוב במובן של מרגיש
וגבוה במובן של רואה.
אני רואה אותי,
ליד עץ ענק בודד
שהצל שלו מסתיר לי אותי,
אני מרגיש אותו מחבק את הצל כדי לא להיות בודד.
כדי לא להרגיש לבד,
נהנה מכל הביטחון שהעץ מעניק לי,
שמראהו גורם לי.
ליד העץ ישנו ים,
יותר נכון ימה קטנה.
שעת בין ערביים,
דמדומים,
הכול אדום וחשוך.
לבד...
לבד... היקום כולו נכחד,
גם השמש והכוכבים אינם עוד.
השאירו לי רק את הרגשת הדמדומים,
האדום המפחיד הזה.
הלבד...
העולם נדמה לי כשטח נוף,
ירוק עם קצת הרים עד קצהו של האופק.
הים?!
הים שקט ועמוק,
צופן בחובו המון המון מים,
מים שחורים ואדומים,
עמוקים, בלא לגלות מה יש מתחת.
אבל בחיבור הים לאדמה השותקת,
ישנם גלים סוררים שמפריעים לי להרגשת השקט.
לא... הם לא מוסיפים טעם לחיי,
הם לא מפריעים להרגשת הבדידות המפחידה שלי,
הם רק מפחידים אותי יותר,
הם לא נותנים לי להתעלות מעל המציאות המפחידה שאני נמצא בה,
הם לא נותנים לי לא להיות אני,
לשכוח כמה בודד אני,
באיזה "לבד" אני נתון,
כמה קטן אני,
כמה אני אמור לפחד,
כמה אני אמור להרגיש בודד,
ואז הים שואל אותי
איך שהיה היקום,
לפני שהוא נחרב,
הרגשת בטוח?
מה זה אדם?
אתה רואה כמה אתם קטנים,
עכשיו כשאתה ניצב מולי
כמו עלה נרדף
בלא העץ שהוא גדל עליו?!
מה נתן לכם בני האדם להרגיש בטוח,
להרגיש שייכות אל הטבע?
חיבור אל הטבע?
שכחתם כמה אנו מפחידים?
קודרים וחשוכים?
שיחקתם בטבע כבשלכם,
נהגתם בו כמו בחיית מחמד,
ואני???
אני התחלתי באמת להבין למה אני מפחד,
שזה כשלעצמו היה יותר מפחיד,
הבנתי שאני באמת לבד...
אמרתי לעצמי להתקדם הלאה.
מה יש לי להפסיד?!
למות???
אויש,
עדיף ,לא?!
הרגשתי קצת פחד לעזוב את העץ,
אך נתתי לו חיבוק אחרון לפני שאלך לי לדרכי,
נשקתי לו ונפרדתי ממנו לשלום,
הודיתי לו על צלו
ועל שהעניק לי ביטחון ביד רחבה,
המשכתי... והמשכתי...
ימים ולילות,
רועד מקור,
מתבשל מחום.
אבל...
פתאום אני רואה נערה,
יפה, מלאכית קטנה,
בודדה כמוני,
פניה אומרות
פחד...
פניה אומרות בדידות.
אבל להפתעתי היא העניקה לי
הרבה יותר ביטחון מהעץ הגדול והענק,
והיא כזו קטנטונת...
לא הבנתי מה קורה איתי,
איך זה?
אז הבנתי...
שלא הרגשתי ביטחון בגללה,
הרגשתי ביטחון בגלל עצמי!!!
כי עכשיו יש לי אחריות עליה.
אז אני חייב להיות חזק.
ונהייתי חזק.
חזרנו יחד לעץ החביב,
הפעם בראש מורם,
הלכנו לים,
שחינו בו,
שכשכנו את רגלינו בו,
כאומרים - אתה באמת רק ים...
אתה קיים רק לשרת אותנו,
בני האדם.
האדום המפחיד והמאיים,
נהפך לאדמדם רומנטי,
החושך רק מילא אותנו
במשחקי נערים,
בשמחת חיים...
הלכנו לעץ,
בניתי לה בית,
היא מכינה לי לאכול אוכל עם כזה ריח...
שהים מספק לנו,
פירות שהעץ נותן ומרעיף עלינו,
גינה קטנה,
וכלבלב שמצאנו מתי שהוא.
על הדלת כתבתי...
"כאן גרה באהבה המשפחה השפויה האחרונה בתבל".
ואז ירדתי אליי...
נכנסתי לתוכי,
כי קינאתי בי,
כי התגאיתי בי,
והתביישתי על חוסר האמון והביטחון שנתתי בי,
עכשיו אני רואה מהעיניים שלי,
מההכרה שלי.
כי החזרתי לעצמי את הביטחון שאני מסוגל.
אפילו שאני האמיתי,
העצמי עצמי...
לא היה מסוגל להתחבר אליי,
לא היה מסוגל לבטוח בי,
בכוחות אחרים...
בכוחות לא לי.
גופי ללא עיניי.
ללא מוחי,
החזיר לי והחדיר בי
ביטחון...
שלווה...
עד שהאיי.קיו שלי,
עד שהכישרון שלי,
שהשכל שלי,
ראו כמה הם חסרי משמעות מול... הרגש!
מול רגש אחריות, אהבה ושייכות...

מוסר השכל...
המזל איננו איתכם?
המוח עזב אתכם?
מצאו משהו, או מישהו,
שתתחייבו לו אחריות.
עציץ או בחורה,
לא משנה...
מצדי חיית מחמד...
רגש האחריות יחזיר לכם את הכל.
באהבה,
אליה.