ישנו דבר אחד שפוגע בי.
זוהי הבעיה שלי בה' הידיעה.
זוהי הבטן הרכה שלי.
הפחדים...
ולא סתם פחדים, אלא פחד מדבר אחד...
זהו פחד שמלווה אותי מילדות.
זהו פחד שאיפה שלא אלך,
שאיפה שלא אפנה,
ילווה אותי,
יפחיד אותי,
לא ייתן לי להביט אחורה וקדימה,
לא ייתן לי לעשות את דבריי,
את מעשיי,
בכיף.
בשיא כישרונותיי,
להפיק מעצמי את המירב,
להיות שליו ורגוע.
ליהנות מהחיים.
זוהי ממש פוביה.
הפחד מהמוות!!!
לא... אל תחשבו שאני מפחד למות?!
זהו רגע מפגר אחד,
שאולי ולא כואב,
ואפילו אם הוא כואב,
זהו רגע פתטי,
שתופס את מוחם של הרבה אנשים,
ללא צורך,
וללא כל פרופורציה.
כי... שטויות, מה כבר יכול להיות?!
כולם מתים.
ומה זה משנה מה יהיה?
או באיזה גיל?!
לפני 120 שנה
הכדור התחלף.
כולם!!!
שכנים, בעלי חנויות, מורים,
שכנים, סטודנטים,
ראשי ממשלות, נשיאים, מלכים... ועוד...
הפחד שלי הוא אחר לגמרי.
ממש כמו ההבדל בין חיים ומוות.
האם חיי היו לשווא???
האם נתתי לעולם את מה שאני צריך לתת כבר?
אולי היום או מחר זה יקרה?!
האם יעריכו אותי מספיק?
האם אני אצליח להעביר את "תורתי" לעולם?
וכשאני אומר תורתי, אני מתכוון לזה
שכל אחד יש בו משהו ייחודי,
שאין לשני...
שהוא אמור בצורה זו או אחרת להעביר לעולם.
התורה שלי...
מסובכת מאוד.
ולדעתי גבוהה היא,
זהו בעצם כמו מסר שאני חש שמחובתי לומר...
להזהיר...
בגיל שש אמרתי פעם... [אני מתמלא בגאווה ובחיוך]
למישהו שבא לאבא שלי בבכי שהוא חולה...
אני הסתכלתי בו באומץ ובעיניים הכי חודרות שלי.
ואמרתי לו את המשפט,
אני הרגע חזרתי משם...
לא אכפת לי לחזור לשם...
ממה אתה מפחד?
מה אתה בוכה?
חשבת שלעולם לא תמות?
תהיה גבר,
הוא הביט בי בזעזוע... ואמר לאבא שלי,
יש לך יורש עצר לא קטן...
הוא עדיין חי.

אבל מאז, כשהוא רואה אותי,
הוא מחייך.
ואני מתבייש כמובן...
או בקטנותי הייתי בסכנת חיים מיידית.
אני אלרגי לעקיצות צרעה.
וכשהייתי נתון בין חיים ומוות,
הסתכלתי בפנים של כולם שהיו מסביב למיטתי.
חייכתי ואחרי זה בכיתי ואמרתי,
חייכתי כי למה לעזאזל אתם תופסים את החיים כל כך ברצינות?
ובכיתי כי חשבתי שהעולם לא ראוי לי,
לא הצלחתי להעביר את מה שאני רוצה להעביר!!!
זה היה בגיל תשע!!!
ועד היום הפחד העיקרי שלי מכל סחרחורת או איזה מחוש וכאבון
קטן,
הנה זה בא...
אין לי מושג מה אני מנסה לומר,
אבל קבלו רגע אינטימי אחד מחיי.

אליה.