אם את קוראת שורות אלו, אחראית שלי, זו הזדמנות לומר לך כמה
מילים.
בוודאי אומר לך אותן בעל פה פנים מול פנים, אבל מילא אם תקראי
גם.
כשראיינת אותי, סיפרת לי על העבודה.
מה היא, השיגרה שבה, מה אני אמורה לעשות, מה מצופה ממני, הראית
לי איפה אני אשב ועוד ועוד.
אבל לא אמרת לי שאני אצטרך לבלוע כל כך הרבה השפלות מצידך.
לא אמרת לי שאת לא יודעת לומר שלום ובוקר טוב. לא אמרת לי שאת
עושה המון ברוגזים. לא אמרת שאת מתחצפת ואלימה והיסטרית ומדברת
לא יפה.
אני באתי לעבוד נטו.
לא באתי לעשות חגיגות.
אבל כשאת לא עונה לי בענייני עבודה, או קולך פתאום נאלם זה
מפריע למהלך התקין ומעכיר את האווירה. ולעומת זאת כשאת מתפרצת
בשיחה לא לך, פתאום הקול שלך נשמע למרחקים.
לא סיפרת לי שכשיש גברים בשטח, את פתאום הופכת עורך בניגוד
להתנהגות שלך אלינו.
את קיבלת אותי לעבודה על סמך נתונים מסויימים.
קיבלת אותי לעבודה כדי לעבוד ולהעלות את הרמה של העבודה.
כשקיבלת אותי לעבודה הראית פנים בוגרות, ענייניות, עסקיות.
אז אני מבקשת ממך להיות נאמנה לדרכך בראיון ולהתנהג בבגרות גם
בחדר.
אני לא רוצה לבוא לעבוד ולחשב את מהלכי איך תגיבי עכשיו ואיך
אחר כך.
אני רוצה לשמוע תשובות ברורות לשאלות ברורות.
לא רוצה לשאול אותך מליון פעם מה את אומרת.
הרושם שאת עושה הוא ילדותי, לא ענייני ולא בוגר.
את מתנהגת כמו מפקחת, שוטרת, שופטת ביקורתית. לא בשביל זה באתי
לעבודה.
את משרה אווירה קשה, של טרור. של פחד.
אני רוצה להזכיר לך שבאתי לעבוד. איש לא הכריח אותי גם לא את.
אז אל תתנהגי כאילו שמישהו מנסה לרמות אותך.
את לא נותנת אמון, את מזלזלת, מראה פנים חמוצות, עושה פרצופים
מאחורי הגב.
זה לא לכבודך.
וכיוון שאת האחראית, אני רוצה לכבד אותך. אבל בשביל זה את
צריכה לכבד את עצמך.
התנהגותך אינה מכבדת אותך.
|