עברתי ברחוב. כולם הביטו בי, לא הבנתי למה. הרי אני לא כל כך
יפה, ואני גם לא מוזרה. אני סתם ילדה רגילה, פשוטה, לא מיוחדת,
אפילו לא מקובלת. הסתכלתי מאחוריי. חשבתי אולי יש שם משהו
מוזר, שונה, אולי מיוחד. הסתכלתי ולא היה שם כלום, והתחילו
להעלות לי בראש כל מיני שאלות, כמו מי ברא אותי? למה אני חיה?
איך אני הולכת. אם בכלל לפני שנייה הייתי זרוקה על הכביש
בשלולית של דם.

התעוררתי. זה היה בבית חולים. לא זיהיתי אף אחד או בעצם לא
רציתי לזהות אף אחד. אימא שלי ישבה לידי ובכתה. זו הפעם
הראשונה שראיתי את אימא שלי בוכה. פתאום היא התחילה לצעוק. לא
שמעתי מה היא אמרה בדיוק, אבל פתאום הרבה אנשים בחלוקים לבנים
נכנסו לחדר והתחילו להזריק לי חומרים לגוף. ניסיתי להתנגד אבל
זה לא בדיוק הצליח לי; הם חיברו לי מעין מכשיר מוזר כזה לאף.
זה הקשה עליי לנשום ופתאום מעין רוח ירדה עליי והשרתה בי
שלווה, שלווה כזאת עילאית, שלווה שמרגישים רק כשמתים אבל לא
מתתי, פשוט הבנתי, הבנתי מה היופי שבעולם הזה, מה המטרה שלו,
מה העוצמה שבאמונה בקב"ה.
אימא הסתכלה בי ושוב בכתה... מה כבר קרה שהיא בוכה כל כך הרבה?
מה קרה לי שאני נמצאת בבית החולים? הרגשתי עייפות מתפשטת
בגופי, החל מקצות האצבעות ועד למוחי, שהיה עייף יותר מכל שאר
חלקי גופי. עצמתי את עיניי ונרדמתי...
התעוררתי כששמעתי המון רעשים. הרבה אנשים ישבו ליד המיטה שלי.
את רובם אני לא מכירה, אבל חלקם היו חברותיי ומשפחתי. ניסיתי
לדבר, אך מילה לא יצאה מפי. ניסיתי לזוז, אך גופי כאילו היה
משותק, לא זז ולא ציית לי.
אני אוהבת לשכב במיטה ולא לזוז, אני אוהבת לישון הרבה ולנוח,
אבל עכשיו זה היה כל כך מעצבן כי רציתי לזוז ופשוט לא יכולתי,
רציתי לקום, לזוז, לעשות, לתרום משהו לעולם הזה במעט זמן שנותר
לי, ועוד אחרי שהבנתי מה הדרך האמיתית, ואני משותקת למיטה?!
ולמה אף אחד לא מתייחס אליי? כאילו אני אוויר... הרגשתי שאני
נחנקת, הגרון שלי התמלא בהרגשה כזאת שרוצים לבכות אבל לא
יכולים, הרגשתי שהדמעות כבר יורדות מלחיי, לא יכולתי לנגב אותן
כי ידיי לא זזו. כולם הסתובבו אליי בפתאומיות והתחילו ללחוש
דברים בנימה מתרגשת, כאילו איזה משהו מיוחד קרה, משהו שונה,
משהו טוב... אבל אני, שלא יכולתי לזוז ולא יכולתי לדבר, לא
יכולתי לשאול אותם מה קרה, וזה עצבן אותי כמו שאף פעם לא
התעצבנתי, וכל כך רציתי לדעת, כאילו יש לי איזה משהו בדם
שמפעיל בצורה מעולה את הסקרנות שלי.

מאוחר יותר, אחרי שהשלמתי עם זה שאני לא יכולה לזוז, נכנסה
אישה מבוגרת שנראית כבת 58. היא לבשה חליפה מחויטת בצבע
כחול-אפור והיא הסתכלה במבט מתנשא על אמי והרימה את האף שלה.
אמי נראתה כל כך אומללה עד שכל כך רציתי לקום ולבעוט באישה
ההיא אבל לא יכולתי לזוז. היא אמרה לאימא שלי שכנראה ניסיתי
להתאבד ושאחרי שאבריא, אם אבריא בכלל, אני אצטרך טיפול
פסיכולוגי. כל כך התעצבנתי ממה שהיא אמרה! מי היא שהיא תקבע
שאני צריכה טיפול פסיכולוגי?! שנאתי את האישה ההיא באותו רגע
ונראה לי שהייתי מסוגלת לרצוח אותה אבל אז באמת הייתי צריכה
טיפול פסיכולוגי. היא השאירה לאמי כרטיס ביקור והלכה. נזכרתי
במה שהיא אמרה - "התאבדות"...
ארועי אתמול בצהריים חזרו אליי ועברו בזיכרוני כמו סרט. ישבתי
בחדר שלי ודן נכנס. הוא היה אדום. שאלתי אותו מה קרה, למה הוא
רצה לדבר איתי כל כך דחוף, והוא ענה בגמגום: שירה, אני רוצה
שניפרד. לא אמרתי דבר והוא יצא מהחדר והשאיר אחריו שתיקה
רועמת. נזכרתי באמי הנכנסת ואומרת לי שהיום בערב שי ישן אצלנו
בבית. הייתי בשקט, לא אמרתי לה דבר. כשהיא יצאה התחלתי להשתגע,
הרגשתי שכל העולם מתמוטט עליי פתאום. זאת הפעם הראשונה מאז
שאבא שלי נפטר שבא אליה בחור לישון בבית, הרגשתי כאילו אימא
מחללת את הכבוד של אבא שלי. השי הזה יישן במיטה של אבא, ייגע
בחפצים של אבא... הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, לעצור את זה,
לא למעני אלא למען אבא! יצאתי מהבית, התקשרתי לשירה. ידעתי
שאולי היא היחידה שתבין אותי אבל היא גם לא הבינה. התאכזבתי,
ירדתי לצומת וראיתי את המכוניות הטסות על פני הכביש בצורה
מפחידה. ירדתי מהמדרכה והתחלתי ללכת. זה היה כל כך כואב,
המכונית פגעה בי במלוא העוצמה, הרגשתי כאילו חותכים אותי
בסכינים, הרגשתי כאילו הכאב הוא קטן אבל מתפשט בכל חלקי גופי
ואז התחלתי ללכת ברחוב וכולם הסתכלו עליי...

עכשיו הבנתי שבאמת ניסיתי להתאבד, הבנתי שזאת הייתה טעות,
שזאת לא הדרך להתמודד עם דברים...


הסיפור מוקדש לאלה שעזרו לי להבין באמת מי אני ומה אני רוצה
מעצמי בשלב הזה של החיים שלי. אוהבת ומעריכה הכי הרבה שבעולם!