נשרו כנפי פרפר
מאובקות על קבר מר
עפר חלוק לרגבים
ובשמיים שנאנים.

אני טומנת הכנפיים בחול הרך
לוקחת נשימה מן האוויר הצח
בולעת את הלילה לריאותיי
סוקרת קושיית ה"עד מתי".

אני נפרדת, מתאבלת
ולא יודעת אן
שואלת, מתבוננת
פוצעת את כפות ידיי
ולא יודעת רגש.

האבל
הבל.
אבל אני נולדת.

קובעת עוד גבולות ומסמנת
שוטפת בסבון ומייבשת
לא מתאבדת, לא חותכת
רק מגדרת, רק תוחמת
רק שומרת על עצמי.

מחר אשפוך עוד נסך יין
ציפור תנסוק במעוף שמיים
אני עודני ולעצמי.
לא אזיל דמעה.
לא אזיל דמעה.