פלוני אלמוני היה כבן ארבעים כאשר הקיץ מחלומותיו הנוגים  בעוד
אחד מהבקרים הסגריריים. לבוש בחלוקו המסואב מזיעת הלילה, הוא
התהלך בכבדות אל חדר האוכל, כאסקופה נדרסת, בעוד קרניה של השמש
הזהבהבה חודרת מבעד לחלונותיו השקופים של חדר השינה וחושפת
כתמים שחורים על הרצפה, כתמים  שנשכחו או שמא נתהוו במהלכו של
הלילה. בהיכנסו למטבח הבחין ,בבאה בימים, רובצת לה על כיסא
המעוטר בצבעי צלמוות. העלמה, שהחזיקה באותו רגע קנקן של קפה,
מזגה את מה שנותר לתוך כוס מנומרת בנקודות קפאין לחלוחיות.
מבלי להסתכל על בעל שערות השבה אמרה: " יש עוד בשידה התחתונה
".

פלוני אלמוני מילא את גביעו במים חמימים מהמיחם, הגדיש אותה
בכמות נדיבה של אבקת קפה , המתין מס' דקות באי נינוחות ,
וכשלגם מעט מהמשקה השחרחר נתן לבלוטות הרוק שלו לספוג את הטעם
המריר של הפולים המעוררים. לאחר מכן, התיישב לו על אחד הכיסאות
והסתכל על פניה החיוורים של העלמה.

" כמה שנים עברו מאז? " הרהר לעצמו בעוד נקישותיו הקבועות של
מחוגי השעון הדהדו בראשו. תיק-תק,  תיק-תק ". זה כל מה שיכול
היה לשמוע באותן שניות נצחיות, שכבלו את נפשו החבולה, ומילאו
פיו מים. כאשר סיים את המשקה, הביט בפניה של העלמה ולפתע הבחין
עד כמה היא השתנתה מאז היותם בני תשחורת. שיערה הלבנבן כמשי
פזור היה ובעל קצוות מפותלים אחד עם השני, ונראה היה שאם אצבעו
תיגע בשיער אז הוא יתפורר וייעלם כאבקה, הנידפת ברוח. ומה
שהעיב על הכל הייתה העובדה שכה חלושות היו פניה, מרובי הקמטים,
קמטים הנערמים ככל שהזמן חולף.  

" אני זוכרת פעם... " היא אמרה , " שרינאטא ואני, היינו
מתעוררות ויוצאות לכייף לנו בעיר, קונות בגדים במבצע, מצחקקות
כל הזמן " . ואז היא חייכה חיוך עוקר לבבות, שחשף שיניים עם
לובן בהיר עדין ביותר,  בעל שכבות צהבהבות דקיקות.
כמה שניות של דממה פסחו להן ואז היא המשיכה,
" זוכר כשפעם הלכנו לקולנוע והיא התחילה לשחוק כאילו נכנס בה
דיבוק?  ואתה כה התביישת במעשיה שניסית לכסות את פנייך כאשר
הסדרן הגיע? וכשהיא לא חדלה מצחוקה המצלצל , התחלת לצחקק  גם
כן עד שהוציאו את שלושתנו מהאולם!? , אוי היה אלה ימים כה
מרובי ששון "

ליבו של פלוני אלמוני התכווץ באותו רגע והוא חש כיצד בטנו
מפולחת יותר ויותר עקב הזכרונות, ואז ללא שום התראה, ספק על
ברכיו כדי לשכך פרצי ריגשתו ויצא מהמטבח בהפגנתיות יתרה.

הוא נכנס לשרותים, והסתכל על בבאותו שהשתקפה לה במראה. " מי
זה? " שאל את עצמו בקול, " מה זה הזקן הזה? , והקמטים שעל
מצחי? והנקודות השחורות שעל אפי מלא הכיח? ".

ואז לקח את סכין הגילוח החשמלית והחל אט אט לגאול את עצמו
מאותן שכבות שער מיושנות ביותר.

כל פעם , שהתער נגעה בזקנו ההולך ומתדלדל,  הוא הרהר לעצמו "
איזו דרך משונה זאת למות כתוצאה מגילוח?, אני בטוח שהיו מקרים
מאז ומעולם שאנשים בטעות הקיזו דם מיותר כתוצאה מגילוח בלתי
זהיר ואולי אז, כתוצאה מכך ירדו דומה "  וכדי לחוש מעט חי, הוא
הצמיד את התער המזמזמת על גרונו , וכאשר חש רטט קליל בגופו
הצנום, עיניו עקבו אחר טיפות הדם קטנטנות, שזלגו להן בהנאתן
מטה, מכתימות את הכיור

המלוכלך,וברגע של השראה או חסד,  פלוני אלמוני העביר אמתו על
האודם הבוהק ולקלק את הנוזל החמים בתקווה שמעשה בלתי צפוי זה
יגלה את צפונותיו של האל, אך למגינת ליבו רק טעמם של מי שתייה
נטולי טעם, אותם ידע כבר בעבר תרמו לאכזבתו שרק הלכה וגדלה
באותו בוקר בהיר במיוחד.
כמחצית השעה עברה לה, ופלוני אלמוני  העביר קילוח של מים
פושרים על פניו הנקיות והבוהקות.
הוא נכנס לחדרו, הוריד את חלוקו ועטה על עצמו את הבגדים שהיו
בהישג יד.
ואז לפתע נשמע קולה הצרוד של העלמה : " אלמוני, לאן אתה הולך?
אתה יודע שאנחנו צריכים ללכת לשם עכשיו, אנחנו צריכים להגיע
לבית הקברות "  . פלוני אלמוני הסתכל עליה, וראה כיצד עיניה
רועדות מרוב רגש אסור, ומבלי לומר דבר נעל את מגפיו ויצא
מביתו.

פלוני אלמוני  התהלך לו ברחוב , צועד על המדרכה המקושטת במיטב
שפכיהם של החיים סביבו. הוא הבחין במבטים מלאי התוגה שעברו על
פניו. סבים עלמים ויונקים, מודאגים מסוגיות וקושיות שונות,
דוהרים לעבר מטלות החובה, כאילו שכפאם שד.

היו אלה אותן בריות ,שנבראו בצלמו של אלוקים, שפלוני אלמוני
הכיר בכל פעם שהוא היה  הולך למקום עבודתו. תמיד היה אותו אב
שליווה את יוצאי חלציו לגן הילדים ולאות פרידה היה נושק על
מצחם ומבטיח שיחזור מאוחר יותר, תמיד היה שם אותו זוג צעירים
תפנים ולבביים שהיו גורמים לגלמודים מעט קנאה בעודם מערבבים את
האוויר הקר עם אהבתם המתוקה מדבש, תמיד היה אותו כלבלב מופקר
ונטוש , הנודד לו ללא מטרה.

אולם, מדוע היו תווי פניהם נוגים היום יותר מתמיד?, מה גלוי
לעיניהם שנחסך ממנו? .
רגשות של זרות וניכור אפפו את ליבו הקר, רגשות שנוצרים כתוצאה
מהטלטלות קשה, אך מה ?   ואז בהבזקה של מחשבה,הוא העלה זכרונות
בעודו נודד ללא מטרה הרחק מביתו.
" רינאטא... " הוא חשב לעצמו " פעם היינו ביחד כל הזמן...,
איפה את כיום פרח שלי? "

האפלה ירדה על הרחוב ורק המנורות נתנו אותות של חיים. פלוני
אלמוני ישב לו על ספסל שבגן, תוהה מה יהיה למחרת עם אותה עלמה
מסכנה ששוהה בביתו כבר עשרים שנה. ומבטו העייף נעצר במחזה נעים
לרוב הדעות: בתוך גן, נער ונערה יושבים על ספסל כאשר ידיהם
שלובות בזמן שעלי העצים מתאווררים להם להנאתם עקב הרוח הקלה
אשר פקדה את הסביבה, הסביונים שכלאו את עצמם בעליהם, מרכינים
את גופם הזעיר עבור אלתם וממתינים לגאולתם, לאביב, דרורי
הבקרים שעל זרועות העצים מפגינים את יכולתם הווירטואוזית
בפיוט, מדקלמים יצירות מוזיקליות מפורסמות ביותר. כל אלו
נעלמו להם, אך למרות זאת, הזוג נותר לו באותה פוזיציה על
הספסל, מתענג על תהליך הפיתוי של האהבה משכרת החושים.

מרחוק הוא בהה בתנועות הגוף העדינות שלהם, האזין לתפילת ההלל
של הטבע ומשום מה למרות צהלת יצירותיו של אל היקום הלא
מאופיין, העצב, שרוי היה על פניו.  
אותו זוג יפיפה המשתוקק לעצירת הזמן הנתון אינו מפתח תהיות
רדיקליות פסימיות , המתפתחות בזמן החיפוש הכאוב אחר תשובות
שונות , ויחד עם זאת לאחר ימים ולילות,  נר האהבה שלהם ייכבה
על אפם ועל חמתם, ומשוואת כמיהתם תחליף את ערכה. רצונם היחידי
יהיה שמחוגי הזמן ימשיכו בסיבובם הנצחי והבלתי פוסק, ולצערם
הרב הקשר המיוחד במינו יכנס לתזוזה הבלתי פוסקת של מעגל זוגות
הזהים, המעגל המכיל בתוכו את הזוגות שהתלכדו יחדיו עקב הצורך
האקונומי הבלתי מתפשר להמשך חיים סדירים, ללא דאגות כספיות
מינימליות אישיות ולכלל המשפחה, עד שמתרחש אירוע שגורם לערעורה
של מערכת הנישואין.

ואז הוא הגיע למסקנה שהמשפט הנפוץ " וחיו באושר ועושר עד עצם
היום הזה " אכן מסכם את העצב שבקיום הקשר אשר , באירוניה רבה,
נחוץ להמשך חיים סדירים. הרי אותו נסיך ונסיכה,אותו עלם צעיר
ובתולה יפייפייה,  שהתאהבו אחד בשנייה  ולאחר תלאות רבות
כבאגדות לבסוף מחליטים לקיים החתונה המיוחלת אכן חיים באושר
ועושר עד אשר קוראים את שתי המילים האחרונות, אותן המילים
המתארות את יד המלנכוליה שבעבר ניסתה לתפוס לשווא את הלהבה ורק
בעת קריאת השורה האחרונה, בעת הגהת שתי המילים הקריטיות, עמדה
במשימתה.

האם אהבה נצחית אכן קיימת?, הוא שאל את עצמו, ואז ענה " ברור
שלא! " אהבתו הסתיימה בצורה ברוטאלית: ליבו התנפץ ורסיסיו
המדממים שוקעים מטה אל הרחוב המואר.

כיצירה מוזיקלית אשר איננה נשכחת כך המחשבות לגבי אותו הזוג
עלו ללא מוכנות בכל פעם שפלוני אלמוני עצם את עיניו, ורגשות של
תקווה אפפו את רוחו וכמיהתו הייתה לדעת מה יעלה בגורלם וכך
אולי לענות על השאלה:

האם קיימת אגדת אהבה שסופה אינו מר?.  

לאחר הרהורים קשים אלו, פלוני אלמוני  בדד היה. לא הייתה נפש
אחת חוץ ממנו בזרם החיים שלפתע פסק.
הוא הוציא את הקמטר מכיסו, וכאשר הוא פתח אותו תמונה של
רינאטא ומירב,אשתו, נחשפה לנגד עיניו. הוא התבונן על חיוכן
מלפני מספר שנים.ומבלי שהתכוון לכך, הוא חש הרגשה  משונה ביותר
שכל כולה יגון, שזועק לרחמים בעוד ליבו ,שהפך לזעיר עם הזמן,
נקרע לו בסטואיות נוגעת ללב.ואז ברגע פאתוס מרגש זה, הכאב פסק
ודמעה נטפה לה על התמונה, דמעה המהולה בעצב ובשמחה מסויימת,
דמעה שאחריה אין נקודת חזרה...