אני מביטה השמיימה, ואינני רואה דבר.
פעם יכולתי לראות פנים חייכניות, עיניים טובות, זקן לבן
וארוך.
זו הייתה דמותך בעיניי.
אני זועקת השמיימה, ואינני שומעת דבר.
פעם נהגתי לשאת תפילות בלב ליבי, לבקש משאלות עם שקיעת השמש.
גם הייתי בטוחה שאתה שומע.
אני בוכה השמיימה, ואתה אינך בוכה עימי עוד.
מפנה גבך אליי.
אז גם אני מפנה גבי אליך.
אתה שותק, וזה מרגיז אותי.
אני רוצה שכבר תגיד משהו!
כל דבר!
אבל אתה ממשיך לשתוק.
ועם שתיקתך, גם אני שותקת.
והקול היחיד שניתן לשמוע הוא
קולו של העולם
שהוא היחיד שאי פעם רציתי
שישתוק. |
