בוקר, צהריים , ערב, חצות , אוו כמה הרהרתי עלייך, כמה דם
שפכתי בגללך
שעות כה מרובות פרחו להן , על מנת , שאהובתי ,
את תהיי ממשית , פרי ביטני.
והנה מדוע? , מדוע ? אני כה חלול?,
מדוע חש אנוכי ריקנות בכל פעם , שאני מניח את מבטי עלייך ,
עובר על שורה , ועוד שורה?,
מדוע אני לא מסופק כל הזמן ?.

כריגשה שעוטפת אותי בזמן שגופי ואני , שוכבים אחד על השני ,
אני נוגע באיבריי הכמוסים , העלווים , כך חשתי , בעת  האהבה ,
אך הנה היא כה זמנית, ובעוד שאני גונח , במשך ימים כה רבים ,
אהובתי , היית בתוכי , ואז , נאנחתי, אנחה רמה , שכל כולה אהבה
, ופרצת החוצה , תינוקת שלי .  

עכשיו , אני רואה אותך, קורא אותך, והנה אני כבר לא בעננים.
אני זוכר את אותו רגע ששמחתי, אך לא יכול להרגישו.
אני יודע שאת חשובה לי , אבל  עוד מעט כבר לא.
ואני עוד אשכח אותך , תחושה זו מהדהדת  בי לפרקים.
 

16.01.06