הלילה,
בצבעים נעלים תתפשט החשכה אל תוך הרקיע.
הלילה, נוודים חשוכי-שנים יחזרו אל ביתם
עננים אפורים יכסו את המערב
וינבאו את בואה של המכשפה.

אני חיה בחשדנות ובתדהמה,
כמו פיסח המגלה את מתת התנועה -
כסא שבור, עץ כרות, שדות קוצים,
שועלה אפורה תחת שמי השממה.
הדרכים ארוכות,
בדרכי אל ההר.

עברתי ממול לחיל רגלים שמעד לו קדימה,
מלווה בעיניים נפחדות.
חשקתי לעשות אהבה עם הים, אך לא ידעתי
כיצד לרצות את תשוקתה.
רציתי לגנוב קטר ולנסוע ישר אל חלונך,
אך הרוח נושבת כשאני עוצרת לנשום.

תהיי הצל שלי, כנגד השמש העולה של שחר ימיי,
תהיי לי הסערה, צולפת ופרועה,
תהיי עץ הערבה, יחידה בודדה שעוד נותרה בצל ההרים.
ודמייני לך שאת אישה,
ואני חייל מצולק ששפתיו רכות,
המחפש תנומה קלה במיטותייך הרבות.

ושם בפסגה את חוזרת אליי,
במטר של זיכרונות;
כמה טוב היה לרקוד עם עיניך
כמה טוב היה לגמוע מחלבך
כמה טוב יהיה לעלות לרכבת ולעבור תחת אדן חלונך.

את תהיי הצל שלי, רודפת אחריי בדרכים נפתלות,
את תהיי לי הבבואה שניבטת אליי ממי הנהר,
את תהיי לי שי,
יחיד וצנוע למאות ימי הולדתי.

וששה אלי קרב באתי לארצות נכר ולא שבתי,
הרוח נושבת בגבי, דוחפת אותי לנדוד.

והלילה,
בצבעים נעלים תתפשט החשכה אל תוך הרקיע
והלילה, נוודים חשוכי-שנים יחזרו אל ביתם.
עננים אפורים יכסו את המערב
הגיעה עת המכשפה.