קו המשווה
כשצעדנו בין צוקי טרשים ראיתי כבשה תועה. היא הביטה סביב במבט
של גמל, כמו מוכיחה את כולנו על טעותנו. זו היא שמובילה את
הרועה ולא להיפך. כמו שהאימפולס הוא שמוביל ולאו דווקא ההשלכה.
קרן מבקשת אותי שוב ושוב לחשוב קדימה ולהשיב מדוע ומה אני מנסה
להשיג. ולאו. אני מצדי עוצמת עיניים שואפת לעומק וכמו שומעת
פעפוע של מי התהום.
כשליאור שאל מאין אני שבה, אוחזת בקבוק מינרלים ביד אחת
ומחברת בשניה, לא הצלחתי שלא לגחך. הסברתי לו בנימה מונוטנית
שביקרתי חברים בבית לחם, ממתינה לבלי היכר שיחייך. "פלשתינים?"
הוא שאל. ואני השבתי בשלילה.
"דווקא מוצ'ילרוס שאיבדו אחיזה בקו המשווה".
"אז למה דווקא בית לחם?" ליאור הצר מבט ותלש לי את המחברת מבין
האצבעות הנזילות חול ים.
"כי פסח, ובקו המשווה תמיד מחפשים מה שאי אפשר".
דף אמצעי נקרע מבין הקרטונים הממוחזרים שהפכו מפלט לתמליל
המהול דיו שלי. עצרנו מההליכה המהירה. לא התנשפנו בכבדות. הוא
קרע פיסות מן הנייר ובזרת הקטנה שברגלו השמאלית סימן קו על
החול (הוא לא היה רך. זה היה נוח לכתוב שהיה, אבל הוא לא היה.
דווקא סלעי חצץ זעירים ושלדי דגה עיטרו את גרגירי החול-ים
ההוא). צליל הנייר הנתלש שיווה לסיטואציה נופח מלודרמטי.
ליאור הביט בי, ממתין שאקרא לילד בשמו ואפנים את מטרת
הסימבוליקה. נדמתי, הבטתי בצעדיו, תוהה לאן הוא חותר. ליאור
שאף שהרוח המערבית תשתף עם זרועותיו תפוחות ההורמונים, פעולה,
שפיסות הנייר הדק ינחתו (ברכות, בטח ברכות) בדיוק על מפלס
התעלה שאצבעו סימנה בחול. הרוח הייתה בשלה, וליאור בשלו. הנפתי
ידיי והסתובבתי סחור סחור, החצאית שלי התנופפה אל על, חושפת
ברכיים חבולות. תופסת עם הרוח, כמו ילדים. נזכרתי בתרגיל
חטיבתי של סוללת תותחנים, בדרום. כשפקינז קרח החליק פנים כף יד
על פדחתו, ואז על הכרס הדשנה (שלושה ילדים, אשה אחת, שלושה
פלאפלים. שני תארים אקדמאיים. שבעה ימי מחבוש, שני עשורים קודם
לכן. שני צרורות שנורו בטעות על חייל אחד. פלוגה אחת הרוסה.
שלוש ידיעות שנבלעו בעיתונות. זיכרון אחד לילה לילה). הוא הביט
משתאה בפגז שנטען ונשלך לעבר האופק, טען שמי שלא ראה מרכבה
חדשה יורה כך, לא ראה אחד מפלאי תבל. התעלה בשטחי האש ההם,
הייתה מעט יותר עמוקה מזו שסימנה אצבעו של ליאור. ליאור שקרא
בקול מלא פאתוס, קוטע לי את חוט המחשבה.
"הנה אני מסמן לך קו משווה", הוא אמר. "כולו מילים שלך וחלל
שבין השורות. כמו שאת אוהבת".
הוא חתר לזה שהגעתי הביתה, ליאור.
הנה אני מתוודה
הנה אני מתוודה. כפות הידיים שלי הגמלוניות
אוחזות בעט הנובע, נשוך הקצה; הן לא
מזיעות כשנכתבת שירה. גם הדופק לא מאיץ גם
כדוריות הדם האדומות אינן משילות שכבתן העליונה.
רק הרגל לא פוסקת מהרעד הזה. זהו הרגל בלתי רצוני
כמו לאסוף חלזונות לצנצנת כמו לקרוא לך בלילה ברגעים
בהם המודע מתערבל עם הלא.
בוקר שלישי. אחזתי בחזקה בידו של ניר, ונכנסנו. ישובים
על כורסא שידעה זיעת חיילים, ואלמנות שריירו ימים טובים
יותר. התגלגלנו על המסילות. מבית יהושע לבאר
שבע, ומשם לנהריה. הלוך וחזור והלוך. "רכבת צריך ללמוד לפני
שמתחיילים", קבעתי, מקדימה תרופה לחרדה. הרגל שלו,
הצרה, החלה את מחזור הרעד.
ואני לא ידעתי צער וגם לא
נחמה.
הדרדר הזה, המדמם
איך נקרא הדרדר הזה, המדמם? זה, זה שכשהיצר מתגבר על
חשש האצבעות מדקירה (כמו הילדה המחייכת כשאחות בית הספר
מחדירה לזרועה מזרק מצהיב, כמו אנטיביוטיקה לא כמו שיני
ניקוטין שנגעת בו), הדרדר הזה שצומח על גבעות; זה שאת ריח
השיחים שבמסביבו זוכרים (גם כשהראש כפוף מבט לעבר עלי-שלכת
המתפצפצים על הקרקע עם כל צעד) כשהראש נתקל בערבה בוכיה שמסמנת
טריטוריה. כמו צוחקת לאיד.
נזכרתי בו, בדרדר הזה כשהבטתי מעלה בלילה, אתמול
הכלב נבח ושער החצר חרק, נע ונד, רוח פרצים לוחשת לציר הלא
משומן חלומות. אז קמתי. מהשער היא עברה לעורף.
חשבתי שבשומרון כנפי האנפות שחנו על
צלע ההר, לרגעים, מתבדרות כמו השיער שלי ברוח. קלישאה זה
נעים.
נזכרתי בו, כמו שנזכרים בבוקר שאחרי הלילה בו נפרדה שן חלב
ראשונה מחיך ורדרד מרייר, בהכרה שאין פיות יש
רק לשון מלקקת חלל.
כמו שנזכרים בבוקר ערפילי, עשר שנים לאחר שהשן ההיא נפרדה ב
שריר פנים-הירך הקפוץ, מימין ומשמאל. אחרי לילה שבו המחשבה
השלטת בתודעה שלי עסקה בחגית, המורה ההיא ללשון. באיך שלבטח
הייתה מנפחת חזה בגאווה (כמו טווס ערירי שזה המ שנותר לו),
לנוכח הרגלי הפיסוק שלי שסוף סוף הופנמו כהלכה.
דם סמיך ממים סמיך מזיכרון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.