רפי ואני

"ואין איש יודע מה בלבבה" - ח.נ. ביאליק


כל שנה, קצת אחרי שבועות, היו פותחים אצלנו את הבריכה.
בשבתות הראשונות, היה הדשא רצוף במשפחות. כל המשפחות ישבו תחת
שימשיות צהובות עשויות פיברגלס, כאלה שרואים את הורידים שלהם
כמו חוטים.
רצועות רצועות של סדינים נפרסו על הדשא, ומהתיקים והצידניות
יצאו כל הזמן עוד ועוד אוכלים ומאכלים, בהתחלה סדויצים שאפשר
לתוכם להכניס את כל מה שלא הספיקו להאכיל אותנו לפני כן, ואחר
כך פירות. כל חצי שעה קראו לנו לשתות מים. ואמרו לא להיות יותר
מידי זמן בשמש. צריך לעשות הפסקות.
בואו לנוח. היו קוראים לנו. תמיד באמצע של הדבר הכי חשוב.
כשהגענו לקיץ, היתה הבריכה כבר כולה שלנו. וחוץ מאמא של נועה,
שכולם אומרים עליה שהיא לא נורמלית, שתמיד הולכת אחרי הילדה
שלה, לא היו שם בכלל הורים.
בבוקר, היו שולחים אותנו עם כסף לביזבוזים, מימיות,
וסנדוויצים, מקפידים להגיד לנו שלא נשאר בחוץ יותר מידי,
ושנשים לב שאנחנו שותים מספיק, ובתשע ושלוש דקות, אנחנו כבר
עמדנו בשעריה.
את כולם הכרתי. במקום קטן מכירים את כולם.
רפי ואני, שאנחנו, כמו שאומרים עלינו קצת תאומים, כי נולדנו
שבוע אחרי שבוע, בדיוק חודש אחרי שסבתא שלי מתה, בדיוק בשנה
שלא קרה בה שום דבר מיוחד שאפשר לזכור אותו, כמו איזה מלחמה,
או איזה הסכם של שלום, סתם שנה שבה נולדנו.
רפי ואני, היינו אחראים על האחים שלנו, לו היו שנים, ולי אחת,
והסכמנו לעשות את העסק הזה, רק בגלל שככה היה לנו יותר כסף
לביזבוזים.
וכל הסיפור התחיל  כשרפי אמר שאם נחסוך את הכסף של הבזבוזים,
נוכל ללכת לשפרא, ולקנות לנו שם משהו יותר שווה מסתם משהו
שאפשר לקנות אותו בכסף לבזבוזים.
כמו מה? אני שאלתי, מה כבר אפשר לקנות אצל שפרא,
ורפי אמר, שהוא ראה שם מיקרוסקופ אמיתי, והוא אפילו נכנס אליה
ושאל אותה כמה זה עולה, והוא עשה חישוב, וראה שאם גם אני וגם
הוא נשים את הכסף לבזבוזים שלנו בקופה אחת, במשך שבועיים, נוכל
לקנות את המירקרוסקופ.
אני רציתי לשאול מה נעשה עם מקירוסקופ, אבל לא שאלתי. הספיק לי
לדעת שיהיה לנו אחד כזה. זה היה מאוד קשה, כי האחים שלנו מאוד
רצו להמשיך למצוץ קרטיבים. ואפילו היה לנו נס, כי רפי התבלבל
בחשבון, וכבר אחרי חמישה ימים היה לנו את הכסף המספיק. ושפרא,
שבאמת השם שלה הוא בת שבע, פשוט לחנות שלה קוראים ככה, אולי
בגלל השם משפחה, אמרה לנו כל הכבוד שאחנו קונים מיקרוסקופ,
ואיזה מזל שיש גם בדור שלנו ילדים שמעניינים אותם עוד דברים
חוץ מלהסתובב ברחובות כל היום ולעשות ריבים ומלחמות.
רפי העביר אליה את הכסף לבזבוזים שלנו, בתוך השקית של הסנדוויץ
שלו, והיא חייכה ופתחה אותה ופזרה את הכסף על הדלפק שלה, וספרה
אותו במלמולים של השפה הזאת, של  האשכנזים.
בדיוק, היא אמרה כשגמרה עם הצוונציק שלה, על האגורה.
והיא העבירה אלינו את האריזה שבתוכה שכב המיקרוסקופ מחולק לשני
חלקים גדולים שצריך לחבר.
ואני עדיין לא שאלתי אותו מה נעשה אתו, עם המיקרוסקופ, בשביל
מה שני ילדים בני עשר צריכים מיקרוסקופ, פשוט הייתי שם אתו
ביחד אצל שפרא.
ואחר כך, עם הקופסא ביד, הלכנו הביתה שלו.
רפי פתח את הקופסא, ניסה לקרוא את ההוראות שהסבירו איך לחבר את
החלקים, וראיתי עליו שהוא גם מתרגש וגם מפחד, כי אולי, אפילו
שהוא יותר מהגיל שלו, כמו שאומרים, הוא לא ממש בטוח שהוא
יצליח.
בתוך הקופסא, יחד עם ההוראות הניחו שני ברגים ופלסטיק קטן
שיבריג אותם אל החלק השחור. אבל לא רפי ולא אני ידענו איך
בדיוק עושים את זה.

בלב שלי חשבתי, שמה היינו צריכים בכלל את כל הסיפור הזה,
ושהרבה יותר כיף היה עכשיו ללכת לבריכה, לעשות צלילות, להתאמן
על כמה זמן אפשר להיות בלי נשימה בתוך המים, או סתם לשכב על
הבטון כשיוצאים מהמים וקר.
אבל רפי היה נחוש להרכיב אותו.

וגם אחרי שהוא כן הצליח, והמקרוסקופ עמד לו כמו דגל, מוכן
ומזומן, להגדיל את כל מה שלא רואים ככה, במבט של אנשים, אני
עוד לא ממש הבנתי מה כל כך חשוב בו.
טוב, הוא לא טיפש רפי, והוא שם לב שאני לא ממש מתלהבת, אפילו
שיש לו דרך מיוחדת בדרך כלל להדביק אותי בהתלהבויות, אז הוא
אמר, את יודעת מה הכי יפה לראות במיקרוסקופ? ואני שאלתי, מה,
והוא אמר דם.
אז יש לי רעיון, נעשה ברית כזאת, ואת תשימי דם ואני אשים דם
ונראה אותם יחד במיקרוסקופ.
ואפילו שהרעיון הזה היה נראה לי קצת דבילי אבל בעיקר מפחיד,
התרגשתי ממנו, בגלל שרפי הציע לי כאן ברית של דם. ואולי, ככה
אמרתי לעצמי, אולי יש כאן משהו שאני עדיין לא מבינה, אבל יבוא
היום שלי, וגם אני אבין, כמו שהוא מצליח, כמו שהוא הצליח
להרכיב את המיקרוסקופ ואני הרי הייתי בטוחה שתיכף אנחנו חוזרים
לבריכה, ולחיים המשוגעים שעושים שם, ועובדה שהוא הצליח, והנה
המקרוסקופ עומד לו בבטחה על השולחן שלו, מחכה לברית שלנו,
שתערבב את הדמים.
רפי אמר שהוא ראה כמה פעמים בסרטים שעושים ברית של דם, ושצריך
לחטא את הסיכה שאיתה עושים את הדם, והוא הלך למטבח שלהם והגניב
משם גפרורים וחטא את הסיכה שהוא הביא קודם ממגירת התפירה של
אמא שלו. את הכל הוא עשה כמו בטקס סודי, ואני עצמתי את העיניים
ואמרתי על החיים ועל המוות, ובאמת זה כאב אבל לא נורא, ואחרי
כמה דקות הוא הצליח לשים על הצלוחית שקבלנו יחד עם המיקרוסקופ
האמיתי של שפרא את הדם שלי ועבר אל האצבע שלו.
והייתי חייבת להודות שזה מרגש, אפילו יותר ממה שתכננתי, וכששני
הדמים שלנו היו יחד על הצלוחית הוא אמר לי, עכשיו, זה לתמיד.
תסתכלי את ראשונה.
ואני הסתכלתי עם עין אחת עצומה אל תוך המקרוסקופ החדש שלנו,
וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שאני בעצם קורצת, ואולי ככה תהרס
הברית.
יפה? הוא שאל ואני אמרתי מאוד. אפילו שלא ממש הבנתי מה יכול
להיות יפה בדם.
עכשיו אני, הוא אמר, ונתתי לו להסתכל, עמדתי בצד שלו, וראיתי
אותו מתרגש, ידעתי, שהוא מתרגש מהמיקרוסקופ, ואני התרגשתי
ממשהו אחר לגמרי, והסכמתי שלא יהיה לי אכפת.

אבל אחרי כמה ימים שבהם הסתכלנו על כל מיני דברים קטנטנים וכבר
כאבה לי העין מרוב קריצות, כל מה שרציתי זה שאיך שהוא יעלם
המיקרוסקופ הזה, ונוכל לחזור לחופש שלנו, ולבריכה שלנו, ולמצוץ
ארטיקים כמו שני ילדים רגילים שאומרים להם לחזור עד שתים
הביתה, והם חוזרים בחמש וחצי, בשביל לראות את התוכנית שהם
אוהבים בטלוויזיה.
וכמו שאני רציתי שהוא יעלם, רפי רצה שהוא יהיה וכמה שיותר,
ואפילו היו לו עוד תוכניות, על מעבדה שלמה שאנחנו נצליח לבנות
ביחד, ולעשות בה ניסויים כימים אמיתים.

ויום אחד, לקראת הסוף של החופש הגדול ההוא, אחרי כל כך הרבה
ימים אבודים של בריכה שלא היתה, וארטיקים שלא נמצצו, וסתם
צלילות לתוך המים כאלה שמכסות את הכל, ושמש שלא צרבה את החלקים
החשופים שפער בגד הים, אחרי שכבר הייתי בטוחה שככה ימשכו כל
החיים שלנו, בהסתכלות אל מקרוסקופ, האח של רפי נכנס אל החדר
בריצה פראית, אנחנו בדיוק בדקנו משהו מאוד חשוב ורפי אמר לו
תזהר, אבל הוא לא ממש הספיק להגיד עד הסוף, כי המיקרוסקופ שעמד
על השולחן עשה ריקוד כזה, מההדף של היד של אח של רפי, כאילו
שהוא לא החליט על איזה צד הוא רוצה להיות, ופשוט נפל על הרצפה
והתפרק.

ואני לא ידעתי אם זה כמו קללה כזאתי שעבדה, ולא ידעתי אם עכשיו
גם הברית שלנו לא נחשבת, ואולי אפשר פשוט להחזיר את החלקים
שהתפרקו לתוך ברגים מיוחדים, והנה נחזיר את הרגע הנורא הזה של
הנפילה הופס הופס אחורה, והנה המיקרוסקופ עומד לו על השולחן
כמו דגל, עם הדמים שלנו מעורבבים.
אבל רפי, שידע טוב טוב שאי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, ואין
ברגים מיוחדים לחפצים שנשברים, רפי שידע שכדאי עכשיו להרגיע את
הרוחות, אחרת יקרה משהו איום ונורא, אולי אפילו יותר איום
ממיקרוסקופ שנשבר, אם למשל הוא יחטיף מכות נוראיות לאח שלו
הדפוק, שהרס לנו את הכל, רפי פשוט הסתכל עלי, בלי מילים, כאילו
שרק אנחנו שנינו, יודעים שפה אחת, שאיש לא מכיר, שפה של שקט.
ואני רציתי להגיד לו שלא נורא, ותמיד אנחנו יכולים לחזור אל
הברכה שלנו, אבל גם אני לא אמרתי דבר.