אתמול הייתי בהלוויה של עצמי. עמדתי מאחורה כי לא רציתי "למשוך
תשומת-לב" כמו שאימא תמיד אומרת שאני עושה, וניסיתי להסתכל על
מה שקורה באמצע אבל היה לי ממש קשה כי כולם היו יותר גבוהים
ממני. כשאני אהיה גדול אני אהיה גבוה בדיוק כמו אבא שלי ואז אף
אחד לא יסתיר לי. ראיתי שם את אימא ואבא וגם את הדודה שרה
והדוד מיקי שהגיעו במיוחד מאוסטרליה להלוויה שלי. השכנה השמנה
שלנו מירה שתמיד אנחנו צוחקים עליה כשהיא עוברת בגן משחקים
שהיא כל-כך שמנה שכדי לגרד ברגל היא צריכה מגרפה עמדה ליד האח
הגדול שלי שבהה בשמיים בעיניים רטובות וחיבקה אותו. רציתי
לצעוק לה שתזהר לא לחנוק אותו עם השומנים שלה אבל היה לי לא
נעים כי זה לא יפה לצעוק בהלוויות ובייחוד כשזה כל-כך חשוב
לאנשים שעומדים פה.
פתאום, איזה מישהו עם בגדים שחורים מצחיקים התחיל למלמל כל
מיני משפטים מוזרים וכל האנשים שעמדו מסביב לתלולית העפר
התחילו לבכות יותר חזק.
תלולית זו מילה חדשה שאימא לימדה אותי לפני שבוע, אחרי שאמרו
בטלביזיה בחדשות על איזה תלולית עפר שמחסה איזה חייל גיבור
שהלך לעולם טוב יותר.
מעניין איפה העולם הזה.
על תלולית העפר הניחו כל מיני אנשים שאני מכיר וגם כאלה שלא
זרי פרחים יפים כמו שאבא מביא לאימא בימי נישואים שלהם וביום
הולדת שלה ואז אימא תמיד מתעצבנת עליו שהוא מביא לה פרחים רק
באירועים ואף פעם לא סתם ביום שישי. רק שהפעם אימא לא התעצבנה
שהביאו לה פרחים רק בגלל שיש אירוע. אני חושב שהיא אפילו לא
שמה לב לזה שהביאו לה פרחים. בטח היה לה קשה לראות מרוב זה
שהיא בכתה אבל בכל זאת , הגננת לימדה אותי שצריך להגיד תודה
כמביאים לך מתנה ואימא לא אמרה תודה. רציתי ללכת ולחבק אותה
כדי שתפסיק לבכות ותתחיל כבר להגיד תודה אבל בטח אז אבא היה
צועק עלי שאני לא אדחוף את האף שלי לעניינים של מבוגרים אז לא
הלכתי.
אחרי שהאיש המוזר בבגדים השחורים גמר להגיד את כל המלמולים שלו
, שלא נעים לי להגיד אבל הם נורא הצחיקו אותי אבל התאפקתי חזק
חזק לא לצחוק כי זה לא מכובד ואימא אמרה שלא צוחקים בלוויות,
כל האנשים התחילו ללכת לכיוון השער של הבית-קברות שניראה בדיוק
כמו שהראו בשבוע שעבר בטלביזיה, בלוויה של החייל הגיבור ששמו
אותו מתחת לתלולית עפר.
בסוף אחרי שכל האנשים הלכו , וגם אימא ואבא הלכו ביחד עם האח
הגדול שלי שהוא אמיץ וגיבור וכבר בן 10 ומרביץ לכל הילדים
שמציקים לי בגן, הלכתי והתקרבתי לתלולית עפר לראות למה כולם
עמדו שם ובכו וכל מה שמצאתי היה סתם חול ואדמה ומעל פרחים יפים
כאלו , אדומים וצהובים וסגולים.
אימא ואבא והאח הגיבור שלי נעלמו לי מהעיניים ואני זכרתי שאימא
תמיד אומרת שאם אני הולך לאיבוד אז אני צריך לשבת במקום ולחכות
עד שאימא או אבא יחזרו לקחת אותי אז התיישבתי על התלולית עפר
והתחלתי לשחק בחול שהיה בה. בניתי בניינים וסללתי כבישים בעפר
ובחול ובכל בניין שמתי פרח כי רציתי שלאנשים בעיר שבניתי יהיו
חיים צבעונים ופרחוניים וגם יהיה להם ריח טוב מהצוף שנמצא
בפרחים , כמו שהסבירו לנו בגן.      
שמתי על כל הכבישים עלי כותרת של פרחים אדומים שיהיה למכוניות
של העיר שלי יותר קל לנסוע ושמתי על הבניינים עלים ירוקים כמו
שראיתי פעם באיזה בניין כשנסענו לירושלים. אחרי שגמרתי לבנות
את העיר שלי, שאני הייתי בה המלך התחלתי לעשות אנשים. עשיתי רק
אנשים יפים ומחייכים עם פרחים בידיים אבל שלא יהיו עצובים כמו
אלה שהיו בהלוויה שלי. בעיר שלי יהיו רק אנשים שמחים. פתאום
שמתי לב לזה שכבר נהיה חושך ואימא עוד לא באה לקחת אותי וזה
ממש לא יכול להיות כי אימא אמרה לי שהיא בחיים לא תעזוב אותי
ואז התחלתי לחשוב שאולי אימא ואבא והאח הגיבור שלי כבר לא
אוהבים אותי ויכול להיות שזה בגלל שלפני כמה ימים אימא קנתה לי
מטוס צעצוע מאוד משוכלל. כשהבאתי אותו לגן כל הילדים קינאו בי
וביקשו לשחק בו ואני נתתי אותו רק לנעמה, שהיא הילדה הכי יפה
בגן  שלנו, ואז כשנתתי לה אותו הוא בטעות נפל ונשברה לו אחת
הכנפיים ואימא באה וראתה את זה וממש כעסה עלי ונתנה לי מכה ביד
ליד כל הילדים בגן וכולם צחקו עלי.
התחלתי כמעט לבכות אבל לא באמת בכיתי כי אני גיבור ואמיץ כמו
האח הגדול שלי. הסתובבתי בין התלוליות עפר והאבנים הישרות שהיו
בה בית- קברות שנראו כמו המפלצות מהתוכנית של הטלביזיה שאני
רואה כל יום אבל אבא תמיד אומר שזה הכול שטויות במיץ עגבניות
ואני לא צריך להאמין לזה והמפלצות יבואו רק אם אני יהיה ילד רע
ממש. אבל בעצם אני כן ילד רע כי לא הייתי צריך להביא את המטוס
לגן.
בינתיים שחשבתי את כל החישובים האלה הרגשתי הרגשה מוזרה,
הסתכלתי למטה שהתלולית עפר התרחקה וראיתי שאני ממש עף, כמו
פיטר פן. לפני כמה זמן אני זוכר שקיבלתי מכה ממש חזקה ביד
כשניסיתי לעוף מהמדרגה החמישית בבית לרצפה שבסלון ועכשיו, ממש
לא הייתי צריך להתאמץ כדי לעוף.
עפתי ועפתי מעל כל הבתים של העיר ממש כמו בחללית חלל או
במטוסים שראיתי בטלביזיה. הכל היה חשוך וכל מה שראיתי היה קצת
אורות של חשמל שיצאו מחלונות של כמה בתים.
עליתי למעלה עוד ועוד כשהאורות שמתחתי הופכים להיות יותר ויותר
קטנים וממש נעלמים . התחלתי לפחד ולבכות שוב ורק רציתי שאימא
תבוא ותחבק אותי למרות שהיא צעקה עלי בגן לפני כל הילדים וממש
כעסתי עליה ורציתי שגם אבא יבוא, אבל הייתי לבד. ופתאום ראיתי
מול העניים איש אחד שבטח כבר ראיתי אותו פעם והוא היה מסכן
והיו לו עיניים אדומות וכזה זקן קטן ומצחיק ואני רק שמחתי שאני
לא לבד שוב אבל מצד שני ריחמתי עליו כי הוא נראה לי מסכן.
האיש הסתכל עלי במשך ממש הרבה זמן ואני כבר הרגשתי שאני מתחיל
לפחד ממנו ובסוף האיש פתח את הפה שלו ככה לאט לאט ואמר בשקט
כזה מפחיד-
סליחה.
אחרי זה הוא נפל ונעלם לי מהעניים.
כבר לא ראיתי יותר כלום מסביב וניסיתי לבכות ולא יצאו לי יותר
דמעות. הכל היה שחור ואפילו את הרגליים שלי לא ראיתי.
על מה סליחה? מה עשה רע האיש המסכן? שאלתי את עצמי כל הזמן,
ופתאום נזכרתי שזה האיש שאתמול נתקע עם האוטו שלו באוטו של
אימא ואבא מאחורה, איפה שאני ישבתי, והרס להם את כל האחורה של
האוטו וגם את הפנסים, ממש כמו שאבא מעך עם הנעל שלו את הג'וק
החום המכוער עם הכנפיים שמצאתי באמבטיה לפני שבוע. ופתאום נהיה
לי עצוב. לא אכפת לי שהאיש הרס לאימא ואבא את האוטו, כי תמיד
אפשר ללכת לחנות ולקנות חדש.
אבל אני רוצה ללכת הביתה ואני לא מוצא את הדרך.