המוות נולד לחיוך קטן וזדוני
שהתקמט בין שפתי ערוותה של אימו
משנטלה (וקרעה, ותלשה,
בהותירה אחריה תלמים בוערים -
עדות כואבת למרורי תאוותה)
אביונתה מבין רגליו של איש.

ואף האיש היו אשכיו מתגלגלים לפניו
ונס גבורותיו כעמוד של אש
לפני מחנה יצריו ועיניו וידיו
הכמהות לסוך עצמן באגלי זימתה של אישה.

ועל שפתיו של זה כמו על אלה של זו,
חיוך קטן,
אלא שחיוך זה על פניו הוא נסוך,
וטיפות של ריר שמעטרות אותו מזוית ימנית
מוכיחות אותו באוויליותו.

ומשנשקה שפה אל שפה
וחיוך בחיוך נפתל,
נמשחה אוויליות בזדון והמוות הרים זעקה
של חירות וכאב
שחרקה בנעימת גסיסה מפניה המכורכמות
של אימו הורתו
משנקרע מן החשיכה אל האור.

המות נולד אם כן לעיניים אטומות מעונג,
לשפתיים קמוצות (ופעורות, וקמוצות, וחוזר חלילה)
לקול תרועת גרונה הניחר של אימו
ולמקצב אגרופיה ההולמים בראשו של איש.
היתה זו תהלוכת המוות הראשונה.

ומיד, זומן-נחטף
אל כס מלכות עלי אדמות ושאול
שהיה צונן וחד ודומם כקנאת אישה.
אכן, רעה היתה פגיעתו של המוות
בעולם חיוור ועייף, עולם שטוף צחוק
ולעג לאושר,
לחיים עצמם.
רעה כקללה.