כשעמדתי בכיכר עמדתי בגאון, ראשי זקוף וחולצה כחולה מדוגמת
לגופי. הבטתי בכיכר, היא נראתה כמו בסרטי הדהויים מלילי הרצח.
עשר שנים עברו, עשר שנים בהן הפכתי מילד קטן שראה ברבין סבא
חביב שעושה שלום לנער מתבגר המודע למעשיו של רבין, מודע
לחסרונותיו, מודע לדרכו. שמעתי את המופעים, ניסיתי בכל כוחי
להקשיב לנאומים, חיכיתי בקוצר רוח לאמירה חברתית א-פוליטית.
השלטים הורדו, שמחתי שכך, לא רציתי שהעצרת המדברת בעד סובלנות
ללא קשר לדעה פוליטית תיראה כמו הפגנה של שלום עכשיו.
כשישבתי בכיכר ראיתי את המרצפות עשויות האבן וחשבתי על
האובדן. רציתי לבכות אבל לא יכולתי. קינאתי במדריכות הבוגרות
שבכו, הן נראו לי כל כך חופשיות, משוחררות מהגוש שחסם את
גרוני, מהדמעות שטיפסו במעלה פניי אך סירבו לצאת מהעיניים.
כשישבתי בכיכר חשבתי עלייך ועליי, שני אידיאליסטים מסכנים
שמאמינים באמת ובתמים שהם מסוגלים לשנות את העולם. התעצבתי על
חוסר הקול שלנו. כי הרוב השפוי לא לא יכול להשמיע את כולו מעצם
היותו רוב שפוי ואין שמאלנים קיצוניים באמת כי קיצוניות נוגדת
את כל מה שהשמאל מאמין בו.
כששרתי בכיכר ראיתי את פניו של אביב גפן, המהפכן. שיערו היה
קצר יותר ופניו חסרות איפור. האדום של שפתיו, השחור של עיניו,
הלבן של הפודרה, אותם דברים שהפחידו אותי כשהייתי קטן,
שהתנגדתי להם נחרצות חסרו לי פתאום. כל כך רציתי שירים פתאום
את קולו, שיצעק "רוצים שינוי?!" שיעורר, שיגע. התעצבנתי שהראל
סקעת, בקול שנשמע לי חלול וריק הצליח לעורר יותר התעניינות
מקולו רווי הדמעות של אביב גפן.
כשהתעצבתי בכיכר רציתי לבכות על השטחיות של הדור שלנו, דור
שמתעניין רק בשטויות. רציתי לספר לך, עדי, איך שאני מתבייש
בחברים שלי, שבמקום להרהר במה ששמעו הם מוצאים לעצמם זמן
להרגיש star struck. רציתי שתחבקי אותי, שתזרקי הערה על חוסר
הרגישות, שתדברי על פמיניזם, על אחווה ועל שוויון בלהט שלא היה
מבייש את לנין.
כשהלכתי מהכיכר רציתי להרגיש ביחד אבל הרגשתי לבד. קיוויתי
שהילדים שלי לא יבכו בכיכר על הרצח הבא. אבל אני לא מאמין שזה
יהיה כך, אני מאמין שגם הם יבכו, שגם הם יהיו לבד, כל כך לבד,
בדיוק כמונו. |