כוח, אני כותבת לך עכשיו כי אף פעם לא באמת הקשבת לי כשהייתי
צריכה להוציא החוצה. הוצאת ממני שתן וצואה ואמרת כל הכבוד לך,
תשתחררי קצת, זה יעזור לך להתגבר - ואין להתגבר.
לא השלמתי עם המילה הזאת, אז מצאתי מקלט בתירוצים שלך שיושבים
עכשיו בבית הקברות הזה עם עיניים כבויות שמפחדות להסתכל.
הם יושבים לי בלב, מסודרים אחד ליד השני כמו חיילים דוממים
שנכרתו להם איברים בדרך למטרה שנעלמה בתודעתי המפוררת, ובתוך
תוכי הייתי קצינת סדר משליטת טרור במה שהיה ולא היה לי.
לקחתי כל תירוץ ועשיתי ממנו ילד, ועכשיו המילים זורמות לי כמו
שלשול מלא דם שלא יודע מאיפה הוא יצא ולאן הוא הולך. וגם הוא
אחד החברים שלך המאיימים לבוא רק כשתמות.
הסדר הזה, הסדר הזה שתירצתי במליוני תירוצים סביבי, שישבו איתי
על השולחן, ניסיתי כל הזמן להפוך אותו לטוהר. לא רק בשבילי, גם
בשביל הכוח שלי היקר שעכשיו שכוב אכול טרמיטים שהכנסתי בו.
כשכעסתי, ציירתי רכבות עם כנפיים, כשסיימתי את הציור הזה
והסתכלתי על כל שהתקעקע בי במשך השנים הבנתי שלכל דבר יש
משמעות, וכבר אין לי כוח בשבילה יותר.
אומנם אני ואתה היינו רק ידידים, אבל איך מחליפים חבר ילדות?
וגם עם משמעות התמודדתי. אהבתי אותה רוב הזמן, וכשראיתי שאתם
מזדיינים מולי ואני רק בצד, לא יכולה להצטרף כשלישית, לא יכולה
לקחת את האפור האכול הזה ולחבק גם אותו-
אז שוב נכנסה בי שלווה, ושוב עברתי דירה, והפעם אני בקומה 22.
אבל כשאני חוזרת הביתה בלילה לחבק אותך, כוח שהיה שותף לחיי
ונאכל יחד עם משמעותו, בתוכי ובתוכו, אני לא מוצאת את
המפתחות... |