סתיו.

"והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועליהו לא
ייבול וכל אשר יעשה יצליח"(תהילים א', ג')

עץ האפרסקים ששתלתי בגינה מעולם לא הניב פרי. אהבתי אותו,
טיפחתי אותי, אך הוא מעולם לא החזיר לי אהבה. לא היה לי זמן
לחכות, הייתי קצר רוח, רציתי כבר ליהנות מפירותיו.
הזמן שעבר לא היטיב לעץ, ועם בוא הסתיו החלה גם עונת השלכת.
יום אחרי יום הבטתי לראות איך העלים נערמים סביב העץ, כמו אחרי
מישהו שהסתפר ומשאיר שערותיו סביבו. העץ נראה כעת כה דל והעלים
סביבו יצרו תחשות עצבות.

החום בחוץ משפיע על הרגשות בפנים. שוב, גם בחופש הזה אני מרגיש
הרגשת פספוס, שיכולתי ללמוד ולהתקדם, שיכולתי להיות אחר, אך
פשוט נשארתי במקום. קפוא, לא זז. כך ישבתי דומם בביתי, מחכה
לאיזה טלפון, לאיזה משהו שיוציא אותי מכאן.
לילה אחד לגמרי במקרה, התאספנו כמה חבר'ה, נראה היה שאני לא
המשועמם היחיד. צחקנו יחד. בהתחלה היה ממש כיף, אבל אז פתאום
הפרזנו. זה לא היה צריך לקרות, אני יודע, אך משום מה לא עצרתי,
פשוט ישבתי שם ונתתי לחום הגיהינום להשתולל.

קול שופר נשמע. בחשכה מתאספים ואומרים סליחות בצעקות שקטות.
אני עוד לא מוכן לאווירה הזו. מנסה, אך לא מסוגל.
באיטיות נזהרת, התחלתי את השנה, מנסה לשכוח מכל מה שהיה.
נזכרתי איך לפני שנה, בחודש שבט, התפללתי באיזה בית כנסת
בירושלים ובמוצאי שבת אמרנו קידוש לבנה. הגשם שהתחיל מטפטף לא
הפריע לחבורה קטנה של חסידים להתאסף, לרקוד ולשיר. הם שרו
מהנשמה, מכל הלב, בדבקות שאין לתאר, "טובים מאורת שברא אלוקינו
יצרם בדעת בבינה ובהשכל". עמדתי לידם ולאחר כמה היסוסים
הצטרפתי. ניסיתי להיכנס לאווירה, לדבקות, אך לא הצלחתי. יצאתי
מהמעגל השמח כשכולי דמעות. בכיתי שעה ארוכה, מנסה להבין למה.
למה הם יכולים, ואני לא.
האם התכוננתי מספיק ליום הכיפורים, אני לא יודע. אולי לא אכלתי
מספיק, אולי לא למדתי מספיק, אולי המים שטבלתי בהם לא היו כל
כך נקיים, אבל עכשיו כשכולם לבנים זה מאוחר מדי.
לבר המצווה שלי קיבלתי טלית. אנו נוהגים שאדם מתעטף בטלית רק
לאחר שהתחתן, כך שהטלית שלי הונחה בתא בבית הכנסת במשך כל
השנה. חוץ מיום אחד. מיום הכיפורים.
"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד
על צבא מרום בדין". עטוף בטלית וברעדה אני מנסה להבין את תנועת
המלאכים, את הלחץ והתזוזה, אך השקט והרוגע שסובב כאן לא מתאר
שום דבר. אני כל כך רוצה להתכוון, לבכות, לעצום עיניים חזק,
להצטרף לחסידים ולשיר בקול גדול, בלי היסוס, בלי להסתכל
לצדדים. להתפלל. לשיר מהלב. אני יודע, טעיתי, חטאתי, מחל נא
ברחמיך הרבים. אבל אני יודע, וחוזר, לחטא יש רגליים והוא חוזר,
הוא רודף אחרינו בלי שאנו רוצים בו כלל.
אני מרגיש מושלך, כמו עץ שלא מצמיח פרי, כמו עלה נידף ברוח,
שלא מוצא מנוחה. לעתים אני מרגיש ערום, ריק מכל משמעות, מחכה
לרגע שאתמלא מחדש, שאפרח. אני יודע שהיום הזה יגיע, ואם אחריו
שוב ארגיש מושלך, אני אדע שיגיע הזמן ואפרח שוב. עזור לי
להרגיש אותך, להבין שרק אתה עוזר, רק אתה מושיע. עזור לי! עזור
לי.

הסתיו חלף וגם החורף נגמר, השמש יקדה ובישרה על בוא הקיץ. לאט
לאט ראיתי אותם, עגולים ורכים, מלאי דבש וכל טוב. לראשונה
זכיתי לראות את העץ מוציא אפרסקים.