לא הבנתי עד עכשיו בשביל מה הייתי צריכה ארכיון.
ילדים ועוד ילדים יצאו ממך בקול גדול חרישי בועט מחזיק בטנו
בדמעה מוחזקת לנצח בפנים עד שמתפוצץ.
הארכיון שלי בכה כשלא יכולתי לבכות בשביל מה שנכנס אליו.
האפרסק הזה, האפרסק הזה, הטהור המבריק הבהיר המחבק שאהבתי לקחת
לתוכי לבשרי לשחק לאהוב להבין שאין תשובה,
הוא נרקב לי עם הזמן בבטן. הוא סרב להירקב לחלוטין, גם
כשנרקבתי בשבילו.
אלה הם הטיפוסים שבארכיון נפשי, שבארכיון חיי, שבארכיון הבמה
הבוערת שיצרתי לי כשלא יכולתי לנקום יותר בציניות.
הספה הישנה שנושאת איתה את שמי, את שם כולנו. אכולת טרמיטים
היא. היא מסרבת להגיב. "שבי עליי, שבי עליי" היא אומרת, ואני
מתיישבת על השטיח שישן עכשיו בחיק הקמטים שיצרתי בו, נשענת
בחיקה של ספה, והטרמיטים שבה הופכים מוחשיים לי בראש ומאכלים
בי.
בארכיון של חייך אתה שם את מה שלא יכולת לסבול.
אין בוסריות בשירים סיפורים מחזות צילומים סרטים שאהבת אהבה
שלמה ובכית אותם עד שנגמרת.
הבוסריות היא מילה שמלווה אותך כל חייך עד שאת נאכלת בעצמך.
ולא שמה לב לדברים שבדרך. מוחקת את הזכרונות שלא יכולת לספוג
שדמך היה כבר רווי אלכוהול עד חנק, דמעות וחוסר שינה ועייפות
בלתי ניתנת להסבר כשיש בך אפרסק בוסרי, והרבה השלמה וטוהר
המילה הכתובה שאינני יכולה להסביר.
לכל שיריי ששרפתי ושמתי בארכיון של חיי - יום יבוא ותבינו,
שהארכיון של הבמה שלי ושלכם הוא האבא והאמא של כולנו. של המוח
שלנו שפועל ללא הרף כדי למצוא מה שלא ניתן.
ספה אכולת טרמיטים מקשיבה לי כשקר חם רטוב רועד נשפך נסגר נטרק
מרכל עליי גם כשאני לא יודעת על מה מדובר.
הארכיון שלי חיי נכתב בתקופות קדומות מהכרתי העכשווית, וכבר
איני יודעת להבדיל בין טוב לרע.
שכב לישון בשקט ואכתוב אותך מחדש, כי נמאס לי להסתיר. |