אף פעם לא איבדתי מישהו שהיה חלק פעיל מהחיים שלי, אולי מדי
פעם שמעתי על דודה משם שנפטרה או אח של... מפה, אבל אף פעם לא
איבדתי אדם קרוב באמת. עד שזה קרה - נעלמת לי, אבדת בתוך
ההגדרה הכללית כל כך והמעצבנת כל כך - "מוות". הוא מת, הוא
נפטר... כל הזמן אפשר לשמוע מילים כאלה - בכל מקום. אבל פתאום
אני שומעת את זה כשמדברים עליייך - את, שנראה כאילו רק אתמול
חיבקת אותי כל כך חזק - זה פתאום נשמע שונה. פתאום נוספת
משמעות למילים - אלה לא סתם מילים שנזרקות כשמדברים על אדם
שהזהות שלו כל כך עמומה בעיניי, שאני אפילו לא יכולה לדמיין
אותו. אותך הכרתי, לא את כולך, אני יודעת שהחמצתי הרבה ממך
ואני כבר מתחרטת על כך. היינו כל כך שונות וכל כך דומות. הייתה
לך חוכמת חיים וניסיון שלי אולי לא יהיו בחיים, אבל מצד שני -
הייתה בך תמימות. לפעמים זלזלתי בתמימות הזאת, ראיתי אותה בתור
טיפשות. לא סמכתי עלייך שאת יודעת מתי להיות תמימה ומתי לא.
אבל היום אני יודעת שידעת, ידעת בכל רגע, ידעת מתי להאמין
וידעת מתי לפקפק, ידעת מתי לקדש על הארוחה בדיוק עם המילים
הנכונות ומתי להביט בצלחת בחוסר תיאבון, ידעת מתי להגיש צלחות
מלאות ומתי אפילו לא להציע משקה. ידעת הרבה יותר ממה שחשבו כל
האנשים שהכירו אותך, ואני ביניהם. אני לא חושבת שהיית אדם חכם
במיוחד, או מוכשר, היית אישה פשוטה - פשוטה וטובה. היית כפופה
לגברים כל חייך, לא יצאת מהמטבח, גידלת ילדים לתפארת, ניקית את
הבית... סוג של סינדרלה, רק בלי הנשף. אני תוהה לפעמים על מה
חלמת בכל הזמן הזה, הזמן שבו ביצעת פעולות שבהן אפילו לא צריך
להשקיע מחשבה. מה רצית לעשות כל אותו זמן. כמו סינדרלה, שחלמה
לצאת מהמטבח ולכבוש את הנסיך שלה, מה רצית את לכבוש? מה רצית
להכיר? לטעום? להבין?
כנראה את התשובות לא אקבל לעולם. אני אבוא לבקר מדי פעם, גם זה
רק כי הנורמות של החברה של היום גורמות לי לחשוב שאני חייבת,
אני אניח פרחים על המצבה הלבנה הזאת. אני אביט בפסוקים מהתנ"ך
שכתובים שם ואני אשתדל לא לזלזל, אני אשתדל להתגבר על היצר
הטבעי שלי לזלזל. אני אקשיב לבכי של דודה שלי, תוך שהיא ממלמלת
תפילה מאיזה ספר שאין איש יודע מי האחראי לכתיבתו, ואני אתפלל
תפילה משלי. תפילה אמיתית. לא לאלוהים - הוא לא קיים מבחינתי,
לא לאל בדמות אחרת, לא לשום כוח עליון. אני אתפלל אלייך. אני
אבקש ממך שאם את נמצאת באיזשהו מקום, חיה חיים אחרי המוות,
תשמרי עלינו. תשמרי על כל האוהבים שלך, שלא יישברו. אבל יותר
מזה - אני מבקשת ממך שתהיי מאושרת, שסופסוף תממשי את כל הדברים
האלה שחלמת עליהם, כי אני בטוחה שחלמת הרבה. אז עכשיו אני
מקווה שיהיה לך מספיק זמן להגשים את כל החלומות האלה. אני
מבקשת ממך עוד דבר אחד - ובזה אסיים - תגרמי לאנשים לחייך כשהם
נזכרים בך. אני כבר מחייכת, אבל הרבה בוכים. אל תכעסי עליי כי
אני לא מתגעגעת, תסמכי עליי. אני יודעת למה לא להתגעגע - כי
בטוח שאם את שם, בעולם אחר, יותר טוב לך. אם אין שום עולם אחר,
סופסוף את נחה אחרי שעבדת כל כך הרבה. אז למה להתגעגע?