17.4.06

שוב הגיעה עצבות...
לא אקרא לזו התחושה / הרגשה בשם אחר,
היא כה ברורה,
תמיד תיקח העצבים בידה
ותוליכם לאזור הקפאה.
לי זו עצבות.
איך כל פעם ייקח זמן מה
עד אשים תשומתי אליה
עד תאספני למיטה ואשקע בה
עד אבין משהו לא כשורה בי
והצורך לכתוב יפרוץ דרכי
כשתי זעקות אל תוך הכרית.
אין סיבה להחליט על מילים
או לסנן
רק לסמן לזו העצבות
את ה"כן"
לקבלה בחיוב, להתעצב עד אינסוף
לחזור עירום ורטוב, גדוש חוויות
לתחוב אותן אל תוך מנגינות חדשות.
אך מה עצבות אומרת כעת?
מנסה לברר,
מתחבט בין בשאלות,
מתקרר -
העצבים שוהים בקיפאון,
רועדים, מרעידים זעקות מגרון.

פורקתי!
בניתי עצמי לזמן מה
ופורקתי...
רץ אל הטבע לאסוף נשמה חזרה
ולרחוב לאסוף את הלב.
השכל במקום, מעט רדום.
אספתי כולם
אך הכל מתערבב.
כל פעם בונה ובונה בתוך אושר של אושר
שוב מגיעה עצבות, מפרקת בשיא הכושר.
מוצא אני לפניה
את כל הפיסות, שוב בונה, קצת אחרת, מוסיף חדשות.
עצבותי היא ידידה
המאמינה בלחדור אל נשמה לא שלימה
לעקרה, לעצב את הגוף לעצוב
ולשתול
שתדע קצת רגעי מצוקה
שתדע להציל את עצמה.