טפטופים. יש גשם בחוץ, אבל הטפטופים באים מבפנים. בפינה
השמאלית בתקרה יש כתם חום מתקלף ובקצהו טיפה.
זוהי הטיפה הראשונה והיא מנסה לגדול מספיק בשביל לעזוב את
הפינה הרטובה. היא מפחדת, הזיכרון של הנפילה הגדולה מהענן עדין
טרי בראשה. ההרגשה על הענן הייתה מופלאה ומיוחדת והיא חשבה
שלעולם הדברים לא ישתנו. רגע פתאומי אחר כך והיא נופלת בחושך,
היא לא לבד אבל היא מרגישה בודדה ומפוחדת, לא יודעת לאן תגיע
בסוף.
עכשיו היא על התקרה שלי מנסה לאזור מספיק אומץ כדי ליפול שוב.
זה לא שכל כך טוב לה בתקרה, למעשה די טחוב כאן ומסריח, אבל
לפחות היא לא נופלת, היא יציבה.
היא יודעת שאם תיפול, בסופו של דבר היא תגיע למקום ממנו תוכל
לעלות בחזרה לענן. זה ידרוש ממנה הרבה אומץ ושינויים, אבל זה
מה שטיפות עושות - נופלות מהענן ומשהו בהן הולך לאיבוד אבל הן
תמיד חוזרות. אולי הפעם זה יהיה לתמיד. היא רק צריכה להיות
אמיצה מספיק.
מתחתיה, בצד השני של החדר, אני שוכבת על המיטה, מביטה למעלה
ומנגבת טיפות מלוחות שמעולם לא היו על ענן.