הסיפור הזה מתרחש ביום רביעי בערב.
בימי רביעי בערב אני בדרך כלל רואה הצגות תיאטרון בעיר העתיקה.
והרביעי הזה לא היה יוצא דופן מבחינה תיאטרלית ואכן ראיתי
הצגה.
לפני שהיא התחילה דיברתי בטלפון עם אילן, שזה בחור מהעבודה שלי
שאני יוצאת איתו. טוב, אני לא ממש יוצאת איתו כי מעולם לא
יצאתי איתו למקום כלשהו. לא רק למקום כלשהו לא יצאתי איתו, לאף
מקום לא יצאתי איתו.
אנחנו כבר שבועיים מדברים בטלפון. ואני כבר שבועיים מתנהגת
בטיפשות מחויכת, מאוהבת רק מהמחשבה שאולי, רק אולי, אני אזכה
בלבו, שזה כמו טיול בת-מצווה לאמריקה מבחינתי.
נראה לי שיש לו לב טוב. ככה אני החלטתי, ואני בחורה די החלטית.
אפילו מאוד החלטית.
אולי בעצם אני לא עד כדי כך החלטית. לא משנה.
בשיחה שלי עם אילן לפני ההצגה סיכמנו שאולי אני אלך אליו הביתה
כשההצגה תסתיים. קבענו שאני אתקשר אליו בסוף ההצגה ואז נחליט
סופית. ניתקנו את הטלפון ואז אני נלחצתי.
נלחצתי לא כי לא רציתי ללכת אליו.
ולא כי אני מפחדת ממנו.
נלחצתי משלוש סיבות שקשורות אחת לשנייה, אולי בעצם אחת
לשלישית.
הראשונה: לבשתי את המכנסיים השחורים האהובים עליי שהם ארוכים
עליי. וכאן נכנסת לתמונה הסיבה השנייה: נעלתי את הנעליים עם
העקבים הכי גבוהים שלי, וזה בגלל המכנסיים הארוכים שלבשתי.
אולי כדאי שאני אסביר שאת המכנסיים שהזכרתי אני מאוד אוהבת,
אבל את הנעליים בעלי העקבים הגבוהים אני שונאת. ממש שונאת.
ואני נועלת אותן רק כי הן מסתדרות עם המכנסיים הארוכים. מה
שיוצר מצב קצת מוזר - אני לובשת את המכנסיים האהובים רק כשאני
נועלת את הנעליים השנואות. ואני גם נועלת את הנעליים השנואות
רק כשאני לובשת את המכנסיים האהובים. ואולי כדאי שאני גם אסביר
שלא ניתן לעשות מכפלת למכנסיים האהובים האלו ואני לא אסביר
כרגע למה, כי זה באמת כבר לא קשור לסיפור, אבל אולי בהזדמנות
אחרת אני אכתוב על המכנסיים הארוכים שלא ניתן לקצר.
איפה הייתי? אה, מכנסיים ארוכים, נעליים מגביהות. חשבתי על זה
שכשאני אגיע לאילן הביתה אני ישר אוריד את הנעליים שלי. גם כי
אני שונאת אותם, וגם כי אילן לא הרבה יותר גבוה ממני. לי זה לא
מפריע, אבל אולי לו זה יפריע אם פתאום בגלל העקבים האלו אני
אהיה יותר גבוהה ממנו. ולא רציתי שהוא יהיה מופרע. כלומר לא
מופרע משוגע, מופרע שמשהו מפריע לו.
אם לא אמרתי מקודם אז הוא מוצא חן בעיניי. וכשמישהו מוצא חן
בעיניך אתה רוצה שיהיה לו טוב, לא שהוא יהיה מופרע. כאן זה גם
מופרע משוגע וגם מופרע שמשהו מפריע לו.
ואז, ישר נזכרתי במה שמוביל אותי לסיבה השלישית והאחרונה: היה
לי חור בעקב של גרב שמאל. כשהתארגנתי לצאת לתיאטרון אז קצת
איחרתי. קצת איחרתי והרבה מיהרתי. וראיתי שיש לי חור בגרב
שמאל, אבל איחרתי. וגם מיהרתי. אז לא החלפתי גרביים. מי חשב
בכלל שזה עלול לסבך אותי בעוד כמה שעות.
ובאותו רגע בעיר העתיקה דווקא כן חשבתי. חשבתי שאולי אני צריכה
להסתובב מעכשיו עם גרביים רזרביים בתיק. רק ליתר ביטחון. מי
יודע מתי חור יופיע לראשונה? ואז גם חשבתי שאולי גם תחתונים לא
יזיקו, כמו שאמא שלי לוקחת איתה על המטוס, כי אולי יאבדו לה את
המזוודה. אבל אז פסלתי את הרעיון שלי להסתובב עם גרביים
ותחתונים בתיק. כי אין לזה סוף. אולי אני אקח גם מברשת שיניים
ופיג'מה, ואולי גם משחקים וסוכריות. וזה כבר גדול מדי וכבד מדי
וגם קצת פסיכי מדי ומה הסיכוי בכלל שאני אאבד מזוודה אם אני לא
מסתובבת ביום יום עם מזוודות?
אז בסופו של דבר, למרות שכתבתי שהיו שלוש סיבות לזה שנלחצתי,
זה הכול מסתכם בזה שהיה לי חור לא אטרקטיבי בעקב של גרב שמאל,
ולא רציתי שאילן יראה אותו.
בחלומות שלי זה לא משנה אם יש לך חור בגרב או לא. אם אני מוצאת
חן בעיני אילן אז החור לא אמור לשנות שום דבר. אבל לא הכול
קורה לפי החלומות שלי. ואולי אילן עדיין לא החליט אם אני מוצאת
חן בעיניו או לא. ואולי הוא מחפש סימנים, ואולי חור בגרב זה
סימן רע מבחינתו.
ואני לא רציתי לקחת את הסיכון הזה לקבל אצלו במוח ניקוד
שלילי.
לא בגלל גרב ולא בכלל. אז נלחצתי, מה עוד אפשר לעשות במצב
כזה?
שלושה מטרים מאיפה שסיימתי את שיחת הטלפון וכמה שניות אחרי
שהתחלתי להילחץ ראיתי חנות ובחלון הראווה שלה היו גרביים.
אושר גדול הציף את לבי הלחוץ. נכנסתי לחנות והתחלתי לדפדף בין
זוגות הגרביים. ואז המוכרת הודיעה לי שהחנות סגורה כבר. למרות
שזה לא היה מדויק, מבחינה פיזית היא עדיין הייתה פתוחה. אולי
ביום אחר הייתי מבקשת יפה. אולי ביום אחר הייתי מבקשת ממנה
לחשוב על כל הסרטים הרומנטיים שהיא אי פעם ראתה ולחשוב על כל
הפנטזיות הפרועות שלה על אהבה טובה שמתגשמת ושתיתן לי לקנות
זוג גרביים, למען אהבה. אבל לא ביקשתי, אולי מרוב לחץ. ואולי
כי היא לא נראתה כמו מישהי שמעוניינת לפתוח את הקופה שלה למען
אהבה.
ניגשתי לענבל והסברתי לה את הבעיה שלי. בקצרה. היא אמרה לי
שהיא מוכנה לתת לי את הגרביים שלה, ושהן אפילו טריות. ביקשתי
לראות אותם והבנתי שנמצא הפתרון לצרותיי.
בסיום ההצגה החלפתי עם ענבל גרביים. יותר נכון שקיבלתי ממנה
גרביים. היא לא רצתה את שלי. היא פשוט נעלה שוב את הנעליים שלה
בלי גרביים. אז שמתי את הגרביים המחוררות שלי בתיק וצעדתי
לביתו של אילן.
כל הדרך הטרידה אותי המחשבה שאולי הוא יראה את תכולת התיק שלי,
ואז אני אצטרך להסביר לו למה יש לי גרביים בתיק. אבל ניסיתי
להוציא את המחשבות האלו מהראש שלי ולהתרכז בזה שאני הולכת לבקר
בחור שמוצא חן בעיניי. וגם קיוויתי בדרך לשם שיום אחד אני אוכל
לספר לו את הסיפור הזה, וגם שיום אחד הוא יאהב אותי בלי קשר
לגרביים שלי, עם או בלי חורים.