נועה אוהבת ללכת כמו שדוגמניות הולכות. היא עושה את זה כשאף
אחד לא מסתכל. ואני אספר לכם משהו, זה לא קל ללכת כמו דוגמנית.
כשנועה סיפרה לי את הסוד הזה העיניים שלה נצצו. כששאלתי אם זה
מה שהיא חולמת, להיות דוגמנית, היא צחקה עליי שבכלל העליתי את
זה בדעתי.
אחרי שנועה סיפרה לי את זה יצאנו החוצה, לרחוב. היה גשם וקר,
והיא לבשה סוודר כתום וג'ינס ונעלה מגפיים שחורות גבוהות. היא
קנתה את המגפיים האלה כדי לחשוב שאולי, פעם, יהיה לה את האומץ
לקפוץ שוב בשלוליות כמו פעם. רק עם מגפיים של גדולות, לא כאלה
מגומי.
לנועה יש טראומה. זו לא מילה כל כך יפה אבל ככה קוראים לזה,
נועה מתנצלת. כשהיא הייתה קטנה ולבשה סוודר ורוד ומכנסי פוטר
עם פרחים בלמטה ונעלה מגפים מגומי, וקפצה בשלוליות, כן, בדיוק
כמו שהיא מפחדת לעשות עכשיו - היא הרגה אצלה משהו.
היא לא יודעת מה זה, אבל היא הרגה את זה. היא בטוחה. מאז, נועה
בורחת. בורחת משלוליות, מסוודרים ורודים. מהצל של עצמה,
מהמראה. מהגוף ומהנשמה ומהשירים שלה. העיקר שנועה בורחת והולכת
כמו דוגמנית וכל השאר לא משנה לה בכלל.

נועה מספרת לי את כל הסודות שלה. אני יודע כי היא אמרה לי את
זה בעצמה.

כתבתי את זה לפני הרבה שנים ומאז עבר הרבה.
לנועה לא אכפת מכלום עכשיו. היא מעשנת ומסתובבת עם טיפוסים
מפוקפקים ומרשה לעצמה להשתכר ולתת לאחרים לנגוע בה. אבל את
המגפיים השחורים נועה לא עוזבת ורק אני יודע למה.
נועה רוצה למות. אני יודע כי היא סיפרה לי בעצמה. לפני שנה
בדיוק, בראשון לראשון אלפיים וחמש, התקשרו אליי ואמרו שהיא לא
במצב טוב והיא צריכה מישהו להישאר אצלו בלילה, מישהו שאפשר
לסמוך עליו. העליתי אותה לדירה שלי והשכבתי אותה על הספה בסלון
(היא הייתה נבהלת בבוקר והייתה חושבת שאני כמו החברים האלה שלה
אם הייתי מניח אותה לישון לידי במיטה. וזה בטוח נכון, אני יודע
כי היא סיפרה לי בעצמה).
מוקדם בבוקר נועה קמה ובאה להעיר אותי. היא נתנה לי נשיקה בלחי
וזה לא משהו שנועה עושה סתם ככה. אבל אני הייתי טיפש וחשבתי
שזה בטח נורמלי אצלה, מאז שהיא התחילה לעשות את כל הדברים האלה
שאני לא אוהב שהיא עושה.
אחרי ששתינו קפה של בוקר במטבח ביחד, אני ניגשתי לחדר השינה
שלי לסיים את פרויקט הגמר. שבועות הסתובבתי כמו זומבי וחיפשתי
רעיון לפרויקט, עד שנועה שאלה, למה שלא תצלם את הפנים שלי, כמו
שאתה אומר תמיד שצריך לצלם את כל הבעות הפנים שלי ולשים
באלבום, אז למה שלא בעצם. אז צילמתי את כל הבעות הפנים שאני
מכיר אצלה וזה היה השלב שבו הייתי צריך להכניס אותן לקולאז'.
אהבתי את הפרויקט הזה ואהבתי את הפנים של נועה, הדהים אותי בכל
פעם מחדש איך יש לה כל כך הרבה הבעות פנים, מאיפה היא מביאה את
כולן.

נועה כנראה חפרה לי עמוק במטבח והגיעה לכדורים שלי. היא לקחה
די הרבה מהם. זה אומר ממש המון. כל כך המון שהיו צריכים לקחת
לי את נועה ולשטוף לה את הקיבה ולאשפז אותה.

לא הרבה יודעים שנועה רצתה למות בראשון לראשון אפס חמש והיא
הסתירה את זה כבר שנה. עכשיו נועה כבר מתה, היא הרגה את עצמה.