הנה זה שוב. נקישות על המקלדת בחדר הסמוך. אצבעות ארוכות
מחודדות-ציפורניים ופרקי אצבעות בולטים, ראש עם שיער מדובלל
ומט בצבע כסף, מחובר לגוף רזה וגבוה כפוף אל המקלדת כשעיניו
עצומות. רק מקלות אנושיות מטיילות על המקלדת. אני רואה אותו
בדמיון אבל ההקלדות אמיתיות.
אני שומעת אותו בכל לילה כמו בטקס. האמא החורגת שלי, גברת
מרגרט, דואגת כל לילה כשהשעון הגדול בסלון מצלצל עשר, שהתקלחתי
והבגדים שלי מסודרים ומספרת סיפור על נסיכה וסוס וגן קסום
ואביר אבוד וחופי ים נטושים. כשהיא מסיימת מתחילה חגיגת
ההקלדות.

אמא שלי, האמיתית, הייתה פסנתרנית וכולם כאן הכירו אותה.
הנגינה שלה נשמעה בכל הכפר וכל פעם בא טיפוס אחר לסלון הפתוח
שלנו, שם אמא ישבה ישיבה זקופה וניגנה. אז באה זאת עם השיער
הסגול שמאכילה את היונים ליד האגם כל יום, והיא דווקא נחמדה,
ובא זה שמדבר בטלכרט עם המשפחה שלו שבקנזס בטלפון הציבורי של
הכפר. כשהוא בא הוא הביא איתו קצת מצרפת, עם החליפה שלו ומקל
ההליכה השחור. פעם עברתי ליד הטלפון הציבורי כשהוא שוחח עם
אשתו, והוא קרא לה מון שרי. אבל אני לא חושבת שהוא צרפתי
באמת.
וגם זאת שמתלבשת בחצאיות סקוטיות וגרביונים מפוספסים שמדברת כל
פעם על חבר אחר שעזב אותה, או על זה שנמאס לה. אני יודעת את זה
כי מאז שהיא נכנסה לבית שלנו בפעם הראשונה היא מבקרת הרבה,
למרות שאמא כבר לא כאן.

הכפר היה מוקסם מאמא, אבל אז היא הלכה. את הפסנתר שלה אבא הביא
לבית של סבא וסבתא שגרים קרוב ולפעמים כשאני מבקרת אצלם ורואה
את הפסנתר אני נזכרת במגנינה שאמא ניגנה לי פעם, שמזכירה שדות
אחרי הגשם וריח של אוכמניות, והעיניים שלי קצת דולפות. כאילו
פיית הבכי פתחה לי את הפקק.

אחרי כמה שנים אבא הביא אלינו מישהי שהיא האמא החורגת שלי
עכשיו, שסיפרתי לכם שקוראים לה מרגרט, אבל אני קוראת לה גברת
מרגרט, כי אני יודעת שזה מעצבן את אבא. אני לא מחבבת את גברת
מרגרט; יש לה הרגלים משונים. כל ערב היא שמה על השולחן גבינה
גושית כזאת בצבע צהוב מזוויע. נדמה לי שפעם, אחת הפרות שלנו
סיפרה לי שבתוך הגבינה יש רעל עכברים, אבל אני לא בטוחה.
מאז שהיא באה אני שומעת את ההקלדות של האצבעות הארוכות. בהתחלה
חשבתי שזאת גברת מרגרט, מה שלא התאים לתיאוריית האצבעות
הארוכות והגוף הרזה, אבל היה הכי הגיוני, כי זה התחיל בדיוק
כשהיא עברה לגור איתנו. אבל אז שמעתי אותה מדברת עם אבא בסלון,
והיא הרי לא יכולה להיות בשני מקומות באותו הזמן.

כשהבנתי שגברת מרגרט לא אחראית להקלדות האלה, הבנתי שאני צריכה
לחקור את העניין הזה, כי לא יכול להיות שיש מישהו שנמצא אצלנו
בבית כל לילה כמעט ומקליד במקלדת, ובכלל, מה יש לו להקליד כל
כך הרבה, או למי. מיד הלכתי לספר לאבא. הוא אמר שאני באמת קצת
פרנואידית בזמן האחרון. לא ידעתי מה זה פרנואידית אבל כן ידעתי
שאבא לא יסכים לעזור לי למצוא את האצבעות, ושהוא חושב שהשתגעתי
או משהו כזה, אז אני אעשה את זה בעצמי.
בעשר וחצי בלילה, אחרי שעשיתי כאילו אני ישנה בשביל שגברת
מרגרט תצא מהחדר ותהיה עסוקה במשהו, התגנבתי לחדר איפה שהמחשב
והמקלדת. לקחתי איתי את הפנס של אבא וזחלתי לתוך החדר. חיכיתי
לשמוע שוב את ההלקדות ולתפוס את המקליד הזה, שנכנס לנו הביתה
בלי רשות ומקליד כמה שהוא רוצה בלי לשאול. אבל במקום זה שמעתי
את מנגינת האוכמניות של אמא. נשארתי על הרצפה וכבר קצת רעדתי,
אבל לא הסכמתי לעצמי לבכות. על השולחן ליד המדפסת היה מונח דף
מודפס עם התווים למנגינת האוכמניות, ולמטה היה כתוב, "אני
אוהבת אותך, מאמא". לא הסכמתי לעצמי לבכות.

בבוקר הלכתי לסבא וסבתא, וכשניגנתי הרגשתי החיבוק של אמא, שהוא
אף פעם לא היה חונק וגם לא רופף מדי, והמשכתי לנגן, ולאט לאט
אנשים באו גם לבית של סבא וסבתא, וניגנתי להם. אבל בעיקר לאמא.