אני מרגישה שאני הופכת את היום הזה לטרגדיה האישית שלי, וזה
מכעיס אותי. הלב שלי כואב לא רק על אותם אנשים שנהרגו בשבילי,
בשביל העתיד של המדינה הזאת, אלא הוא כואב גם את כאבי האישי,
אשר אינו עומד ביחס ישר לדמעות שנשפכו מעיני הערב. אני עומדת
שם, בטקס העירוני, כהרגלי מזה 6 שנים, ומביטה מעלה, אל הדגל.
אל הדגל שלנו, אל האנשים בחולצות הלבנות והפנים הרציניות, אל
תמונות הנופלים, ואני מרגישה כאב הגדול מנשוא. אך לא רק המעמד
הוא שמעיב עלי. אני מצעידה יחדיו עם הכאב הלאומי את הכאב
הפרטי, האישי, הקטן והצורב שלי. וזה מכעיס אותי. אף אחד לא מת
לי בצבא, אף אחד קרוב אלי לא נפל בהגנת המולדת, ועם זאת, במקום
לבכות אך ורק את החיים שנקטעו באיבם של האנשים הללו, אני התרתי
לעצמי להרהר בו, במי שנטש אותי, באהבה שהלכה לבלי שוב. ואולי,
זה שעכשיו כואב לי כי איבדתי את האדם אותו אהבתי, ולא לנשק של
האויב, כי אם מבחירתו הוא, ואולי העובדה שברגעים כאלה זה טוב
להישען על מישהו אהוב ואני הייתי לבד, אולי זה העצים את כאבי.
ואני קצת מתביישת בזה. האם לא טהור המעמד מכדי שאכניס בו גם את
רגשותי שלא קשורים לעניין? האם מותר לי לבכות את אובדן אהבתי
יחד עם אובדן חייהם של הנופלים? אולי כן... כי כשעמדתי שם,
והרב נשא את תפילת "אל מלא רחמים" והעיניים שלי מלאו דמעות
שהתגלגלו על לחיי ולא פסקו, ביכיתי את אהבתם של אלו שנפלו, ושל
אלה שנותרו, ולא את אהבתי שלי. באותם רגעים שרציתי שהחייל שלי
יעמוד לצידי, כדי שאני אדע ששום דבר רע לא יאונה לו, אני זעקתי
בפנים על אובדנם של אלו שאינם. וברגעים שעצמתי את עיני בצפירה
והתפללתי בדבקות הזרה לי אל אלוהים אשר את קיומו אני מטילה
בספק לעיתים, אני התפללתי שלא יאונה דבר לחייל שלי, לחייל שהיה
שלי, בעצם, אך הדבר אינו גורע מדאגתי, ושיגן על כל החיילים,
והתפללתי למנוחת עדן לכל הנופלים, ולשלום אמיתי. ואולי כששמעתי
את המכתבים שכתבו הנופלים לאהובים שלהם ליבי שתת מדם על כך
שאני לא אוכל שוב לחכות לו בבית, שיחזור, החייל שלי, אך גם
ביכיתי את הנופלים שלא חזרו אל אוהביהם. והאם ניתן להאשימני על
כך שפגעתי בקדושת היום במחשבותי? אינני יודעת. אני יודעת שכאבי
טהור ונתון כל כולו לטרגדיה שבאובדן האהבה, באובדן החיים, ומה
בכך אם הוספתי אל אותו כאב טיפה פרטית שלי? ומה בכך אם התפללתי
גם עבור אהבתי שלי? האם גורע זה מהתמסרותי לזכרון הנופלים? אני
בספק. אולי רק ממחיש לי ביתר עוצמה מהו אובדן. ולא אתיימר
להשוות את מצבי לאותם אשר איבדו את יקיריהם במלחמות המקוללות
הללו, אך אגיד זאת- עד שאדם חווה אובדן, קשה לו להזדהות עם אלו
אשר איבדו משהו חשוב. ואגיד זאת- בעומדי שם, חשתי צער עמוק, אך
אם זאת גאווה גדולה מלאה אותי. תמיד זה כך, בימים שכאלה.
המדינה הזאת אשר איבדה את צביונה הציוני, את רוחה הפטריותית,
אשר הפכה מלוכלכת ומושחתת. בימים כאלה אני אוהבת אותה שוב.
אוהבת שוב, בשביל אלה שאינם, בשביל אלה שהאמינו. בימים כאלה,
התמימות שבה אלי, ואני מרגישה שאני גאה לעמוד במקום הזה ולכבד
כך את זכר הנופלים, ואני אהיה גאה עד בלי די ללבוש את מדי צה"ל
ולהגן על המדינה שלי, כמו הגדולים והחזקים ממני לפני. אולי לא
בגופי, אך בנפשי בוודאי. אולי זה נשמע נאיבי, ואולי ביום אחד
הייתי גם אני מצטחקת לשמע מילים כאלה, אבל היום אני מאמינה.
היום, אני מצדיעה לכל אלה שהאמינו, ועשו, ולחמו, ולכבוד יהיה
לי להמשיך את דרכם, אפילו רק עבורם, ובכלל לא בשביל המדינה
כיום. אפילו רק לזכרם... יהי זכרם ברוך...

כשחברה שלי בקשה ממני לפרסם את המונולוג הזה, היססתי. חשתי
שאין בו ערך ספרותי, שהוא אישי מדי, ושמין הראוי שהוא יוותר
במגירה. מה ששינה את דעתי הייתה התגובה של אמא שלי לכתוב. היא
בכתה. ומשום מה זה גרם לי לרצות לשתף אנשים במה שכתבתי, בעיקר
בגלל מה שנאמר בסופו של המונולוג- אולי אפיח בעוד מישהו הרגשה
כזאת?

והכאב... אינו עובר. אינו עוזב. הוא מיטשטש, אך הוא עדיין שם,
מחכה לרגעים בהם אני הכי פגיעה.