לפני כמה ימים נכתב עלי סרט בתוך הראש שכבר כאב יותר  מדי וחשב
יותר מדי ודיבר ודיבר ולא שתקתי.
החלטתי לקום ולעשות מעשה, לשבור לך ת'צורה.
וזאת הפעם המאה שאני כותבת את זה על החברות הזונות שלי, והפעם
אני אקח תת מקלע ואת תיבלעי שוב ואחכה לפחות כמה ימים עד
שתחזרי, כי אני לא מצליחה לישון בגללך.

סיפור בלי מטאפורות שכתבתי על עצמי וקרה לאחר שנכתב הפחיד אותי
כל כך, וגרם לי להבין שאני כותבת את העתיד שלי בידיים שרוטות,
ציפורניים מלוכלכות וכתמי קלמנטינה שקילפתי, ואני בכלל לא
אוהבת קלמנטינות.

את הלילה האחרון שעברתי איתך אספר אחרי שהוא יקרה, ואני יודעת
שאת כבר בטוחה שהוא קרה, אבל את חולת נפש! ואני לא אקשיב לך
הפעם. אני אנסה להקשיב רק לעצמי.


"סיון, אני חלק ממך, לא יעזרו לך כל המחשבות האלה." את אומרת
בטון קריר ומבט חודר.
ואני מחליטה לנקום.
תמיד קיבלתי ושתקתי, וכשניסיתי לקום אחריך בבוקר, תפסת לי
ת'מקלחת ונשארו לי רק מים קרים. לא צריכה שותפות כאלה לדירה,
סבבה?

"תגידי סיון, למה את מדברת לעצמך כל הזמן?"

כי יש לי מה להגיד ורק אני מבינה כי רק אני מספיק חכמה בשביל
להבין.

"את חיה בסרט"

יצא לי פרונקל לפני כמה שבועות, שהתבשל בעצמו ובישר על הבאות.
לא נרדמתי לילות, בגלל פרונקל.
הוא התבשל בעצמו בדיוק כמוני,
לא הצלחתי לקום לעבודה והייתי בטוחה שהפעם יהיה שונה, שהפעם לא
תסכימי להחליף אותי כשאחלה.
היית חייבת לקום ברגע הנכון ועוד פעם להגיד את מה שיש לך
להגיד?

אין לי כוח, שילשלתי דם מרוב שקיבתי הצטמקה ובכתה מכווצת
והתפוצצה מבפנים.

"את מרימה יותר מדי חביות של בירה בעבודה"

מה את אומרת, מטומטמת, ראיתי כבר הכל, וכשאת אכלת את פרוסת
הלחם האחרונה עם ריבה וחמאת בוטנים, ואמרתי לך איכס.
ידעתי שיש משהו מאחורי שילוב טעמים.

עכשיו לילה, מאוחר, קניתי באיזו סמטה חשוכה, תת מקלע מבריק,
ענק, היום אני יורה בך, בת זונה.

יו! הרסת אותי לגמרי, למה את מנסה לזיין אותי שוב? אני אוהבת
בנים! את לא תצליחי להיכנס אלי, אין לך זין!

יש לי זין! את מוציאה אותו החוצה והוא גדול מדי בשביל החורים
שסחבתי איתי כל כך הרבה זמן.

אני נכנעת לך שוב, על הספה, ואחרי שאת מסיימת את העבודה
המלוכלכת שלך, אני מרימה את הספר שלא הבנתי אף פעם, ומבינה את
המטאפורה הכי גדולה שהסתרתי מעצמי וסיפרתי לעצמי כבר שנים
רבות.

אין לי בעיה לעבור שוב דירה, אבל נמאס לי.