אני מאמין. אני מאמין שכל העולם עולם, אני מאמין שאני שלם. אני
מאמין שאני כואב, אני מאמין שאני אוהב.
אני חולם. אני חולם על העולם, אני חולם שאני שלם. אני חולם
שאני כואב, אני חולם שאני אוהב.
אני חושב ומרגיש שאני מיוחד, אנושי, אוהב, רגיש ואמיתי, אבל
אני חושב ומרגיש שקשה לי לבטא את זה.
אני רוצה לתת מעצמי, אני משתוקק לתת מעצמי. אבל אני רק חולם.
חולם ומאמין.

אני משתדל יותר מדי, לפעמים, ולפעמים זה נראה כאילו אני לא
משתדל בכלל.
אני חושב יותר מדי, ולפעמים זה נראה כאילו אני לא חושב כלל.
הכל רגשות אמיתיים. הכל עולם אחד גדול - ואני. אני אני אני.
כרגע הכל נראה מסובך, הכל נראה קשה, אבל בכל זאת, אומרים עליי
שאני רגוע. ואני רגוע - כי אני מאמין. וכמו שתמיד אמרתי - משהו
חסר, תמיד משהו חסר!

ועכשיו אני יושב פה וחושב. כל היום, הראש שלי ממלמל לי - העולם
יוצר והורס יוצר והורס, יצירה מוות, יצירה מוות, יצירה מוות
יצירה מוות יצירה מוות... איפה אני?!
ובדיוק לפני כמה ימים חשבתי, בליל הסדר, כשכל הנכדים של סבא
וסבתא שלי היו בחדר אחד (כמעט כולם), סבי היה שרוי במבט שקשה
לתארו; מבט של גאווה, מבט של יצירה. פתאום קלטתי! קלטתי את
התחושה הבלתי יאמנת של החיים, של היצירה! כבר לא איכפת לו משום
דבר, היה לו חלק ביצירה כל כך גדולה, כל כך בלתי יאמנת, וזה
הכה בי. החיים. המבט הזה, המבט של החיים. רציתי לספר לה.
והיום ראיתי אותה. וכולי רעדתי. הלב שלי הלם, החיים נשאבו
ממני, ראיתי את הדמעות, הרגשתי את הכאב. בחיים לא צעקתי בפנים
חזק כל כך, אני לא חושב שראיתי את הפנים האלה, של העולם, מקרוב
כל כך.
קשה לי להביט אפילו; הדמעות מחזירות אותי לחיים. ואני נזכר
בליל הסדר, בסבא שלי, בחיים, ביצירה, והלב עוד הולם ומזכיר -
מוות יצירה מוות יצירה מוות יצירה... אני שבור. שבור מהעולם.
הייתי רוצה לראות אותה מחייכת, הייתי רוצה שהחיים... אבל היא
בוכה. ואני שם, אני לא כזה חשוב, אבל אני שם, בשבילה.
אני עדיין רוצה לצעוק, והנה זעקתי!
אני חושב על העיניים שלי, כי כרגע זה כל מה שאני יכול לתת,
והזכרתי שאני חושב יותר מדי?
זה לא משנה, העולם שלי, העולם שלי, חיים ומוות, קורס, מתחיל
להיבנות כשאני רואה את החיוך שלה. גם אם בפנים הכל שבור, הנה
היסודות, מבקשים, להיות חזק. אני חזק! אני לא מפחד להרגיש את
הכאב, הפחד, אני לא מפחד ממנו. תהיי חזקה.
אני חושב שאני מבין. החלומות שחלמתי, הביאו אותי, לימדו אותי,
לאהוב. והסיוטים, הסיוטים גרמו לי להבין - אני תמיד מחבק,
תמיד.


אני מחבק אותך.