הנשימה האחרונה של הלילה,
והראשונה של הבוקר (אבל בכל מקרה יותר אחרונה מראשונה),
דחפה לריאותי את ניחוחך,  
הוא הופץ מבין
טלטלייך השחורים,
הוכל בפי,
ועיצב את חיוכי.

דמעה הססנית מקרטעת
כעת,
מטה מעיני, כושלת בדרכה,
כאילו אינה יודעת מה שיוכה:
לאושר, לצער, לנוסטלגיה,
או לפנטזיה.

אני עדיין יכול לשמוע
את פעימות לבך,
שוב הוא פועם בזיכרוני,
כאילו מניח אני את הראש
על חזך עכשיו,
כאילו לבך אחד הוא,
עם תודעתי.

אך את הניחוח
חושש אני
שלעולם לא אצליח לשחזר.
אם שיר של צער הוא שיר זה,
אז בוכה אני על ניחוחך,
לא אטעמהו לעולם.