בחגים תמיד יש בי געגוע למשהו, לא ברור למה, כי הרי חג זה כמה
ימים ואם להודות באמת, כבר הרבה זמן שאני מתגעגע למשהו, יותר
למישהו שנעלם לי.
התיישבתי על הדשא וכתבתי. נזכרתי איך היא הביטה בי, ואולי זה
מה שגרם לי להתגעגע. התגעגעתי לתחושה הזו שהייתה לי ונעלמה.
התגעגעתי ללהיות מאוהב, זה מטריף אותי, זה כבר כמה ימים. לא
סיפרתי לאף אחד איך במבט אחד היא לקחה לי את כל מה שרציתי
שיישאר עוד קצת.
רציתי את האדישות לבחורות, את הלבד שלי, את העיסוק בעצמי, את
הרחמים העצמיים. אני כבר עושה את שנים, זה סוג של הרגל, תחביב.
רציתי שיעבור לי ממנה, מרוני, שאני אפסיק להרגיש את האבן
הענקית הזו שמקשה עליי לנשום כבר חצי שנה. אבל לא ככה, איזה
אידיוט. עברתי מבחורה אחת שלא רוצה אותי לבחורה אחרת שלא יודעת
על קיומי ושאם במקרה יוודע לה גם היא קרוב לוודאי שלא תרצה
אותי.
אנחנו עובדים ביחד אני ו"היא", ואני קורא לה "היא" כי אם אני
אגיד את השם שלה זה יהפוך את כל הסיפור האיום הזה לאמיתי.
ואנחנו, שזה אני ואני, לא מוכנים לזה עדיין. לא סיפרתי לאף אחד
ש"היא" מוצאת חן בעיניי, ואני לא רוצה שהיא תמצא חן בעיניי,
אני הרי מאוהב עדיין ברוני, ואת זה אני מכיר. אני לא יכול
להיות מאוהב עכשיו ב"היא". כי היא, בכלל, יש לה קצת חבר והיא
קצת מבוגרת ממני והיא קצת לא יודעת מה היא רוצה והיא קצת יותר
מדי כמו כל הבחורות האחרות שהייתי איתן. שזה סוג של סיפור
קפקאי כזה.
ומה אני אעשה עכשיו? הרי העבודה זה מקום המבטחים שלי, אני
יונתן הקשוח, המרוחק, זה שכאילו יודע מה הוא רוצה ולא נבוך
בקלות. ועכשיו בכל פעם שהיא בסביבה אני הופך לאיזו עיסה מגעילה
שאפילו לא מזכירה אותי.
ביום שישי היא נראתה לי עצובה. אחרי חמש דקות מצאתי את עצמי
בפיצוצייה הקרובה, קונה לה שוקולד.
"קחי, שלא תהיי עצובה." היא חייכה ואמרה "איזה ממי אתה", שזה
תגובה חמודה לכל הדעות.
אבל אני, "ממי" הרי לא יספק אותי. רציתי משהו אחר, לא יודע כבר
מה. "היא" היא בכלל לא הטיפוס שלי; היא יפה מדי, ובוגרת מדי
והיא... מה לעזאזל אני מזיין ת'מוח, אני לא מכיר אותה כל כך.
ואולי זה בכלל לא "היא", זה אני שמפחד לשכוח את רוני... זה
מפחיד איך שרוני נעלמה ממני פתאום, איך זה שאני לא זוכר מה
הרגשתי, ומסתכל מהצד עליי ועל רוני כאילו היינו זרים, ומה עם
הטיול לדרום, עם הנשיקות, עם השיחות לתוך הלילה. זה היה רק
לפני כמה חודשים, ופתאום נבהלתי כי אני כבר לא זוכר איך הצחוק
שלה נשמע, הצחוק של רוני שהדהד בי במשך חודשים שלמים, ועכשיו
אני כאילו מסרב לשמוע אותו, מנסה לשווא לשחזר את האינטונציה
שבה היא צחקה או קראה לי בשמות חיבה. ולפעמים תווי פניה נעלמים
ממני, והטעם של הנשיקה, והמגע של הגוף שלה, ועכשיו במקום להיות
לבד או לחלופין לבחור הפעם במשהו שיש לו יותר פוטנציאל מסיפור
גמור הלכתי והתאהבתי ב"היא". איזה דפוק. אידיוט, בחיים לא יהיה
לך טוב, אתה פשוט נהנה לסבול, מלמלתי לעצמי וירדתי למחסן, סתם
כי רציתי להסדיר דופק אחרי שיחה קצרה עם "היא".
אני לא יודעת למה דווקא בחגים יש לי געגוע לרגש או אולי בחגים
אני מרגיש כל כך לבד, אולי זה בגלל שכל כך הרבה אנשים מקיפים
אותי עכשיו שאני מרגיש כאילו אני חירש והם מדברים בשפה שאני לא
מבין.
קמתי, ניגבתי ממכנסי הג'ינס את שאריות הדשא והחלטתי ללכת
לישון. אני אוהב לישון; לפחות לכמה שעות אני לא בהכרה, אני לא
חושב, לא מרגיש ולא אוהב אף אחד, ו"היא", היא בטח תבקר אותי
בחלום ואני מקווה שהיא תישאר שם.