הצצתי בקופסת הפלסטיק שעל שולחני. נראית כמו מסך טלויזיה קטן.
לחצתי על הכפתור והפעלתי את המערכת. פתאום הקופסא התמלאה חיים.
עתה הופיעו על המסך מספר תוכניות ומשחקים, וכל מיני איקונים
מוזרים. לחצתי על איקון של אחד המשחקים.
הסיפור של המשחק החל להתנגן על המסך. נראה מעניין, חשבתי.
והמשכתי לצפות בסרט. ממה שהבנתי הילד הקטן והחצוף הזה נקלע
למימד אחר. מניין להם הרעיונות המוזרים הללו? הסרט הסתיים.
יכולתי להפעיל את הילד על ידי עכבר (לא, לא עכבר אמיתי- אני
בטוחה שהם לא עד כדי כך גאונים..), ועל ידי לוח מקשים ספציפי
מאוד שהיה במשחק.
ככל הנראה הייתי אמורה לאסוף כל מה שאני יכולה ולהשתמש במה שיש
לי כדי לעשות 'עיסקאות' עם אנשים ולנסות להתקדם ברבעי צעדים
כדי לחזור למימד הקודם שלי (הייתי צריכה לדעת שזו לא תהיה
משימה פשוטה).
מיותר לומר שהילד במימד לא חיבב אנשים במיוחד, ציני. אבל
חייבים לאהוב את חוש ההומור שלו. מזכיר לי קצת את עצמי.
שיט. נתקעתי שוב. בוא ננסה ללכת בדרך אחרת.
התלהבתי מהרעיון שניתן להשתיק, להזיז ולשלוט על דברים בלחיצת
כפתור. מאוד שימושי. אני יכולה להתרגל לזה.
כבר 10 שעות שאני נמצאת במימד אחר. מוזר, לא חשבתי שקופסא
מפלסטיק יכולה להיות כל כך מעניינת. אני זקוקה לכוס מים, קמתי
מהכסא.
לפתע שמעתי רעש. נשמע כמו דלת חורקת. רגע, אבל זה לא יתכן. רק
אני גרה בבית. ולפי מה שזכור לי אני לא מצפה לאורחים מיוחדים.
זה פשוט לא יתכן. אוקיי, אמרתי לעצמי, אל תדאגי בלחיצת כפתור
הכל יעלם.
ופתאום נזכרתי- זה איננו משחק, אלו הם חיי.