היא ישבה לה כמו נסיכה, עם שירי הנשמה ברקע, חושבת לעצמה
מה היא תעשה עכשיו?

זהו, זה נגמר בינהם. שנה וחצי של אהבה התבזבזה בשביל פרידה אחת
כואבת. היא כל כך אהבה אותו, והוא אותה, אבל זה לא יכל להימשך
יותר. הם היו חייבים להיפרד.
ההורים שלה התערבו, לא נתנו לקשר לפרוח, ואחרי שנה של בריחה
מהבית בלילות, ושקרים שהיא אצל חברות שלה היא נשברה.
היא לא יכלה יותר. אז היא גמרה עם זה.
ועכשיו, היא לא יודעת מה לעשות.
היא כל כך אוהבת אותו, וזה כל כך כואב.
אבל היא לא יכולה יותר לסבול את זה, שאסור לה לצאת איתו החוצה
לרחוב, ולצעוק לו ליד כולם "אני אוהבת אותך"
היא כל כך רצתה לעשות את זה... להסתובב איתו ברחוב יד ביד
ולנשק אותו ליד כולם, בכוונה, שיקנאו.
שיקנאו באהבה שיש להם, בזוג המושלם הזה, שאין להם שום בעיות.
אבל היא ידעה שהיא לא יכולה להמשיך ככה, שהיא לא יכולה יותר
לשקר לעצמה, להורים שלה, לחברים.
אבל עכשיו, עכשיו היא מבינה את הטעות שלה.
כל כך כואב לה, היא מרגישה כאילו הוא לקח חצי מהלב שלה איתו,
והיא לא יכולה לעשות שום דבר, חוץ מלאהוב. חוץ מלכאוב.
אז היא רצתה להפסיק עם זה,
לא הייתה לה דרך אחרת.
היא הרגישה שאין לה חיים בלעדיו, ושהכל רק זיוף.
היא לא באמת מאושרת, היא אף פעם לא תהיה מאושרת.
בגלל זה היא שוכבת עכשיו למטה, ומסתכלת מלמעלה. אחרי ה34 כדורי
אספירין שהיא בלעה בכוח.
והוא,
הוא רק בוכה ושואל למה.
למה היא לא איתו, למה הם לא ביחד,
למה הוא לא יכול להיות איתה,
ואז הוא מבין...

הוא הולך הביתה, בלי כוח לעזוב אותה לבד שם, מתחת לאדמה,
הוא מגיע הביתה, לוקח את הרובה של אחיו שהביא מהצבא.
חושב עליה ואומר, "נשמה שלי, חכי לי שם למעלה, עכשיו אף אחד לא
יוכל להפריד בינינו, אף פעם יותר..."


והוא שוכב מדמם על הריצפה,
ואמא שלו באה וצורחת,
והוא והיא,
מסתכלים מלמעלה.
סוף סוף ביחד, בלי שאף אחד יפריע.