שקט מוחלט
בארמון - למול ביתי הכפרי
והמשרתים נוהגים בו כבית.
עינו של משרת אחד
הבהבה לעברי
בקריצה של עתיד משותף.
את מוח ליבם
הפקידו בידיי השקטות
הלכו לספק צרכיהם.
נותרתי בחדר
בפינת הארמון
הכך נוהגים במלכה?!

חומרי הגלם
הפזורים בכאן סביב בהונות רגליי
יוותרו, כנראה, גלמודים
עזובים לגורלם
פוטנציאל בלתי ממוצה.

רגע של אושר חלף
ביני לבין זיקית
מרירה מתוקה
והיה לי כדלק
במנועיי המתאווים לפעולה
שהספיק, בדיוק נמרץ
לנסיעה חד-כיוונית
למטרת ביקורי בעולם
לדייט שלי
עם עצמי.

המלח דבק בשפתיי
ולא הרפה -
עקשן מהרוח.
חדר לאפי
לעפעפיי
לנפשי
לשפתותיי
ולוואי וידבק בי לעד.