שנתיים וחצי אני נמצא כאן. סגור בין ארבעת הקירות, נענה לכל
קפריזה רגעית של כל מרצה סוג זין, מהווה מושא לעג לכל מחזור
סטודנטים עובר. כל פעם זה כינוי אחר: "איגור" נוטה לחזור על
עצמו כל סמסטר שני, "נלי תראה לי" כיכב אצל הכימאים בשנה שעברה
, מנואל טאג היה הכינוי שהוצמד ע"י תלמידיו של פרופסור מנואל
זינגלר  ונראה שהמשיך כל סמסטר כמסורת ארוכת ימים וכמובן ה"איש
שבקיר". הם היו ממציאים אגדות אורבניות, על כך שאני גר שם,
ושאני עובד על הדוקטורט כבר חמש שנים, שאני הבן חולה הנפש של
דיקן הסטודנטים והיא הביאה לי את הג'וב הזה. אני רואה את
הזלזול בעיניים שלהם, איך הם מתחילים ללגלג כשהם רואים אותי
מוציא את ההדגמות מהמחסן שבקיר, מנסה להסביר להם את התהליכים
הפיסיקליים בזמן שהם מתחילים לברבר זה עם זה ולחייך, פעם ב...
אחד מהם שואל שאלה, שאלה מלגלגת מתנשאת זו שהוא יודע את תשובתה
אך מצפה שאני אראה בורות בנושא אבל אני תמיד מראה לו. הם תמיד
היו מתרחקים בזהירות כשראו אותי בקמפוס , חלקם היו אומרים שלום
מנומס ומקווים שאני אנוד בראשי ואמשיך. בורים, תמימים, לא
מבינים לאן בכלל הם נכנסו... כל אחד מהם חושב שהוא יצא משם
חוקר גדול, גם אני רציתי להיות חוקר גדול ומצאתי את עצמי מדגים
עקרונות פיסקליים פשוטים לתלמידי שנה א ע"י ניסויים אידיוטים
ומאגן ומנקה רכיבי הדגמה כבדים שלא מועילים לאף אחד כלום...
בערך כמוני.
המרצים היו אף גרועים יותר, זחוחים, אף פעם לא אומרים שלום...
כל פעם פוקדים עלי לערוך כל מיני ניסויים בלתי אפשריים כאילו
המחסן הזה זו מערת העטלף וכל מה שאני צריך לעשות זה ללחוץ על
כפתור והופ מאיץ חלקיקים יופיע לו על הבמה. "תרים את זה יותר
גבוה", "תזיז שמאלה", "תזיז ימינה", "הם לא יראו ככה", "אם
היית מפעיל את זה אחרת זה היה עובד"... כאילו הכל כאן הוא
במשקל נוצה.
אבל היום... כן היום זה יגמר. אני הולך למשרד ההנהלה ומודיע
שזה השבוע האחרון שלי נראה משהו אחר מסתדר עם העבודה המזוויעה
הזו.
סיימתי את עבודתי, באתי לסגור ואז היא הופיעה...
"סליחה, אתה יכול לעזור לי במשהו"...
היא פשוט עמדה לה בפתח המחסן, לובשת חולצת טנק טופ כחולה,
שיערה הזהוב גלש על כתפיה העדינות והיה לה חיוך קטן. אף סטודנט
עדיין לא הגיע עד לכאן, במיוחד לא מישהי שנראית כך.
"במה?" עניתי בחוצפה מוחצנת להסתרת אושרי הרב. היא נעמדה כפופה
ואמרה בביישנות,
"אני פשוט... אני... תראה , אני אף פעם לא למדתי פיסיקה ואני
קצת פוחדת מד"ר הנלר ול... עמית, המתרגל שלנו אין כל כך זמן.
וחשבתי שאולי אתה, שנראה כל כך חכם וחביב  תעזור לי... אני
מצטערת אם אני מפריעה... אני פשוט..."
"ברור, מתי את רוצה להתחיל?" עניתי מיידית, לא מאמין למזלי
הטוב...
"מתי שנח לך, אם אתה רוצה לעשות את זה כמו שיעור פרטי, אין לי
כל כך כסף אבל..."
"שטויות את סטודנטית כאן ואני פה בשביל לעזור, בוא נשב
עכשיו".
"תודה,אני אורית".

ישבנו כל אחר הצהריים במחסן והסברתי לה מעט על שדות חשמליים
וחוק גאוס וכל מיני דברים די בסיסיים שביולוגים כמוה לומדים
בשנה הראשונה שלהם ולא משתמשים אף פעם אחר כך.
היא בת 21 מחיפה, סיימה צבא לפני שנה וחצי והייתה חמישה חודשים
בניו זילנד לפני שהתחילה ללמוד. בסוף הפגישה החלפנו מספרים סתם
בשביל הנימוס... או כך חשבתי.

יומיים אחרי זה היא התקשרה:
"רוצה לצאת לעיר לצהריים?"
"את יכולה לחזור על זה" אמרתי מופתע.
"לצהריים אולי במסעדה ההודית החדשה הזאת... את יודע... בא
לך?"
יצאנו ישר אחראי ההדגמה האחרונה, היא אפילו הבריזה משני
שיעורים. אמרה שאני שווה את זה. אחר כך ישבנו בדירה שלה
ודיברנו שעות על הדוקטורט שלי ומה היא רוצה לעשות עם החיים שלה
(היא לומדת ביולוגיה כי היא רוצה להיות ווטרינרית ולעזור
לחיות). ובסוף באופן בלתי צפוי היא נישקה אותי... ושכבנו.
כל הדרך הביתה צבטתי את עצמי בשביל לוודא כי זה אכן קרה... אני
מנואל דיין שלא נגע בבחורה מאז שהיה בשנה ב שכבתי עם משהי
מדהימה כמוה.
מאז הכל נהיה הרבה יותר טוב. הייתי מלמד אותה פיסיקה מידי פעם
ורוב הזמן פשוט ישבנו ביחד. המרצים אמרו לי שההדגמות שלי נהיו
הרבה יותר טובות ואתמול הסטודנטים אפילו מחאו לי כפיים שהדגמתי
להם את הגרוויטציה.  פרופסור לוי רכזת החוג לפיסיקה אפילו
הזמינה אותי לפגישה והאמרה לי שאני מועמד להיות מתרגל שנה
הבאה. פשוט לא האמנתי.

ביקשתי להיות נוכח בבחינה, לעזור לסטודנטים, לראות אותה. אבל
ד"ר הנלר סירב בגלל שאני לא חלק מצוות ההוראה. לאחר המבחן
התקשרתי אליה מס' פעמים אבל היא לא ענתה.
כשהגישו לי את המחברות לבדיקה קיוויתי למצוא את מס' תעודת
הזהות שלה אבל לא ראיתי כלום. בשבועיים לאחר המבחן לה היה ממנה
זכר... לא ענתה לי, אולי ברחה מהלימודים, אולי חזרה לניו
זילנד, אולי היא פשוט ניצלה אותי.
בטלפון שלה היה מענה כי המס' אינו קיים. הגעתי לדירה שלה מס'
פעמים ואף פעם לא הייתה תשובה... בפעם האחרונה משהו אחר פתח את
הדלת ואמר שהוא כרגע עבר והדיירת הקודמת עזבה לפני יומיים.  
לפחות את תוצאות המבחן רציתי לראות, לפחות שאני אדע שהייתי
מורה טוב... אבל לא מצאתי אותה במחשב. ניגשתי למזכירות לשאול
עליה.
"שלום,  אני יכול לברר על אורית קורן, ת.ז. 05447884, יש לי
סיסמא..."
"זה לא ממש מקובל אבל אני אבדוק... אני מצטערת אין לי רישום על
סטודנטית כזו",
"את בטוחה... תיבדקי רק לפי השם...", גם זה לא הועיל (היא מצאה
משהי שסיימה ב 2001). ראיתי אותה מדברת עם המתרגלים וראיתי את
מס' תעודת הזהות שלה על התרגילים, ידעתי שזו היא...

עברה שנה כבר, ועדיין אין זכר ממנה. אני עדיין עובד במחסן
מטורטר ע"י מרצים נפוחים וסטודנטים סדיסטים... שונא את עצמי,
שונא אותם ומקווה... מקווה שיום אחד אמצע עוד בלונדינית יפה
במפתן הכניסה למחסן שבקיר ואני לא אהיה לבד שוב.