אחד המקומות הכי עצובים בעולם לדעתי זה שדה התעופה.
זה בכלל לא משנה באיזו ארץ, אם אני טסה או נוחתת.
זה תמיד קורע לי את הלב.
לא תמיד זה היה ככה.
פעם אהבתי לטוס בכל העולם ולנחות בשדות תעופה זרים כשאף אחד לא
מחכה לי, ככה זה היה לי תמיד עצוב, אפילו עצוב יותר.
התפנית הייתה כשאהבתי פעם מישהו שגר בארץ רחוקה והייתי צריכה
להיפרד ממנו ולחזור לארץ, היה שלג ביום שטסתי והשרוול בדרך
לבטן של המטוס שאב אותי בוכה ומאוכזבת.
הלוואי והייתי יכולה להיות כמו האנשים האלה שרואים בזה מקום
שמח.
פרדות אף פעם לא היו הצד החזק שלי, לא כשהן בבית, לא כשהן
ברחוב ולא כשהן בשדות תעופה.
דווקא יש לי גם זיכרונות מתוקים משדות תעופה.
כשהייתי צעירה אחד התחביב שלי היה לנסוע באמצע הלילה עם אודי,
חבר שלי,  לשדה תעופה, לקנות סנדוויץ' טונה יבש במכונה ולנסות
לנחש מאיפה כל אחד הגיע ומה הסיפור שלו.
אז עוד לא הבנתי הרבה בפרדות.
אחר כך היה לי חבר נורא עסוק שאת כל הסידורים שלו בדואר היה
עושה בסניף שבשדה תעופה כי הוא פתוח כל בלילה.
הייתי מצטרפת אליו והיינו יושבים שעות על ספסל ושותקים מול
סצינות פרידה ואיחוד.
אחר כך הוא עזב אותי ואז כבר הייתה לי דיפלומה בפרדות.
אחרי שהבנתי שאני יכולה לעשות ביזנס מהדבר שלדעתי הוא הכי עצוב
בעולם עליתי על העבודה שלי, זאת שיזמתי והפכתי לעסק היחיד בארץ
שעושה את זה.
אני זונה של נחיתות.
כן יש מקצוע כזה.
התחלתי עם מודעה קטנה בעיתון הארץ, כתבתי בה "מלווה אנשים
שחוזרים לארץ".
לא היה לי כסף למודעה שתתחיל להסביר למה הכוונה, אבל הטלפון
שלי צלצל בלי הפסקה.
אחרי שהבינו את הרעיון שלי גם התחילו לחזר אחרי מתוכניות בוקר
מפהקות אבל לא קם לי אף מתחרה, אף אחד לא חושב כמוני כנראה
ששדה תעופה זה נורא עצוב.
הקונספט היה פשוט וקל לביצוע.
אנשים בודדים, או כאלה שלאף אחד אין זמן לבוא לקחת אותם כשהם
חוזרים, מתאמים איתי זמן נחיתה, אני מחכה להם בשדה התעופה עם
בלון, או פרח, לפעמים גם שלט, תלוי מה מזמינים מראש.
אני מחייכת חיוך גדול, מכינה חיבוק חם, שואלת בסבלות איך היה
ומסיעה לבית הלקוח.
אני גובה על השירות 700 שקלים כולל מע"מ, התשלום כולל את הדלק
של הנסיעה, את האביזרים המוזמנים, חניה וכמובן קפה קטן, אני
מכורה לקפה ברד של מכונות.
יש לי גם קבלות כי אני אוהבת הכל חוקי, גם את העצב שלי.
אני מרוויחה טוב מאוד, מה שמשאיר לי זמן מצוין לישון בין לקוח
ללקוח.
אני עובדת רק בשעות הקטנות של הלילה ובשעות המוקדמות של
הבוקר.
אני לוקחת רק נחיתות בשעות מוזרות.
אני בשום פנים ואופן לא מוכנה לקבל נחיתות באמצע היום, המקום
נראה יותר שמח וזה מדכא אותי.
חוץ מחיליק שהוא לקוח קבוע, איש עסקים מקסים בן 48 שאישתו
נחנקה מעלה רוקט בראש השנה לפני שלוש שנים.
הוא לבד והוא נכנס לי ישר ללב, רק כי יש לו עיניים כל כך
עצובות.
יש לו גם טיפים טובים, הוא יודע איזה סיגריות אני מעשנת ובאיזה
בושם אני מתעטפת ולא שוכח אף פעם לפנק אותי.
הייתה תקופה שחשבתי שאני אפילו קצת מאוהבת בו אבל הבטחתי לעצמי
לא להתערבב עם לקוחות.
אתר הבית שלי במחשב הוא כמובן האתר של שדה התעופה, אני מכורה
לבדיקה של "סופי, לא סופי".
אני זוכרת את הלקוח הראשון שלי, בחור צעיר בן 30 שחזר מקייב
בשעה 02:32 סופי.
הוא עלה לבד לארץ בגיל 15 וזאת הייתה הנסיעה הראשונה שלו
הביתה.
הוא רצה לחזור לארץ ולהרגיש שמישהו מחכה לו פה.
הוא רצה שאני אחכה לו עם שלט "כמה טוב שבאת הביתה" זה שיר
שתמיד עושה לו לבכות הוא אמר לי.
השקעתי המון בשלט הזה כי נורא רציתי לשמח את הלקוח הראשון
שלי.
כשהורדתי אותו בחולון הוא אמר לי שהוא בחיים לא ישכח אותי.
לא היה לי נעים להגיד לו שגם אני לא אשכח אותו כי הוא הראשון
שלי.
הכל היה מושלם עם העבודה שלי עד שהכרתי את שרון.
החלטתי שאני לא מספרת למאהבים שלי במה אני עובדת.
סיפרתי שיש לי איזו עבודה מודיעינית והם תמיד האמינו, אמרתי
שאני לא יכולה לדבר על זה והם לא שאלו שאלות.
ידעתי תמיד שאהבה זה הדבר הכי זמני בחיים שלי כמו שעצב זה הדבר
הכי קבוע.
עם שרון זה היה שונה, מהשניה שהוא נכנס לי לחיים כל מה שרציתי
זה שהוא יישאר.
שרון עבד על קו ישראל אמסטרדם.
הוא עבד בחברת טיולים שעשתה סיורים והרצאות בבית אנה פרנק.
התאהבתי בו בגלל הפרצוף המיוסר שלו וכששמעתי שבזמן הצבא הוא
עשה את הדוקטורט שלו על אנה פרנק, ילד פלא כזה, ידעתי ישר שזה
מישהו שאני אדע שבחיים לא יבוז לעצב.
טוב גם ידעתי שהוא בחיים לא יציץ ביומנים שאני מקפידה לנהל
מהבת מצווה.
הוא היה נוסע שלוש פעמים בשבוע לאמסטרדם ליום שלם.
מרצה וחוזר.
הקפדתי תמיד לא לתאם לקוח ביום שהוא חוזר מאמסטרדם שלא תהיה
התנגשות.
שרון בחיים לא הסכים שאני אבוא לקחת אותו מהשדה.
הוא הסביר לי פעם שזה בגלל שזה יכול לשמח אותו והוא חייב לשמור
על עצב ברמה אחידה שתחזיק אותו בנסיעות שלו.
כמה מצחיק, העצב שלי - זה המקצוע שלי - והמקצוע שלי יכול לשמח
אותו - ואז לפגוע במקצועיות שלו.
ואז לפני יום השואה הוא אמר לי שהוא נוסע לשבוע כי נורא עמוס
בבית של אנה.
אני חגגתי כי מלא ניצולי שואה הגיעו לאץ לכל מיני טכסים והייתה
לי מלא עבודה ממש עצובה.
הוא היה אמור לחזור ביום שבת ארבעה ימים אחרי יום השואה.
יום לפני זה לקחתי לי חופש שאני אוכל לסדר קצת את הבית, לקנות
מצרכים כי ידעתי שיש לו סטייה שלא יחסר כלום בבית.
התכניות שלי השתנו כשהתקשרה אלי בחורה צעירה וביקשה ממני ליווי
לבוס שלה, ברוך, היא רצתה את הליווי עוד באותו הלילה.
היא התנצלה על הבהילות ואפילו הוסיפה 100 דולר לחשבון.
היא אמרה לי שברוך הוא ניצול שואה, שאחכה עם זר פרחים ושלט
"נגמרה המלחמה אהוב שלי".
למדתי במקצוע שלי עם הזמן לא לשאול שאלות.
גם חשבתי שזה יהיה ממש כמו סצינה קורעת לב מסרט ישן.
בדקתי את ה"סופי" ויצאתי לשדה התעופה.
עמדתי עם השלט שמשך המון תשומת לב אבל לא היה לי אכפת.
עמדתי וחיכיתי.
אנשים התחילו לצאת וניסיתי כל הזמן להרים את השלט יותר ויותר
גבוה כי אמרתי לעצמי שאם הוא ניצול שואה הוא בטח מבוגר מאוד
ולא רואה טוב.
פתאום בין האנשים היה לי נדמה שאני רואה את שרון שלי.
ככל שהוא התקרב הבנתי שזה באמת הוא.
הוא ראה את השלט שלי והחוויר.
הוא ניגש אלי, תפס לי את היד חזק וגרר אותי לעבר היציאה.
צרחתי עליו "מה אתה עושה"?? ואז הוא אמר לי "יא זונה אחת אני
ברוך הניצול שואה".
הסתכלתי עליו בהלם ואמרתי לו "חתיכת מופרע, סוטה"!!
הוא הסתכל עלי בבוז ואמר לי "חתיכת זונה של נחיתות" והלך.
לא שמעתי ממנו מאז והאמת שגם לקחתי הפסקה קטנה מהעבודה שלי.
עכשיו אני מחזיקה שלוש בחורות ועוד איש אחד שמתחזקים את העסק.
אין לי כוח יותר לנסיעות האלה, חוץ מזה שהתחלתי להתעניין בזמן
האחרון באסונות טבע, אולי אני אסע לטפל קצת בנפגעי צונאמי
וסופות טורנדו.
זונה, זונה גם לי יש גבולות ולפעמים הם מעבר לנתב"ג.