ונוס תמיד חצתה את הגבולות,
אני עדיין מרגישה את רוחה מסובבת את ראשי לעיניים כהות של
שקר.
ואתה? עדיין יושב על סוס שחור שלעולם לא ידהר קדימה, קפוא בתוך
מפולת של שתיקה שלעולם לא תנצור יותר מגע של שמש, כי הקרניים
שלה נשברו בפעם האחרונה ולא מסוגלות לחדור יותר.
לפעמים נדמה לי שליונל ריצ'י אמר את המילים האחרונות, אז למה
הוא עדיין מתנגן ברקע?
הטיהור העצמי קורא לי, או שאולי זה הויסקי, זה לא משנה בעצם,
שום דבר לא קיים באמת, כנראה שאף פעם לא היה, משותקת כמו
בכישוף מקולל שפרץ את דרכו לעולם שלי והשאיר אותו ריק.
להסתכל במראה ולראות אשליה, כיעור, טעויות, ואני ממשיכה
להתרוקן מבפנים, מאבדת את עצמי אל תוך נפש שלא מרגישה עוד.
אותו חץ שפגע ויצר סיפור יפה כלא אותנו לבסוף מאחורי חומה
מזויינת, השמש נעלמה, גם הגשם הפסיק, לאט לאט גם אני לא אהיה
שם יותר.
ונוס, פישלת כל כך הרבה, לא עדיף שתמותי? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.