עניתי לסלולרי. הוא אמר שאם זה הסוף אז שאגיד לו עכשיו, שלא
אמשוך את זה, שלא אכאיב לו יותר ממה שכבר הכאבתי. לא רציתי
להגיד לך, לא ככה, זה לא מתאים. אבל ביקשת.
מצד אחד רציתי ללכת, להיות חופשיה, אבל מצד שני רציתי להישאר
ולמחות לך את הדמעות, כי ידעתי שלא יהיה מי שיעשה זאת אחרי,
ממש כמו בהסכם הלא חתום שלנו שאתה הוא זה שבוכה בשביל שנינו,
ואני זאת שמחזירה אותנו למציאות.
ניתקת. בכיתי. לא יודעת אפילו למה.
הלכתי לישון וקמתי לעבודה. בכביש הראשי שמעתי ברדיו את השיר
שלנו. הרדיו שלי באוטו קולט רק תחנה אחד ודווקא בה.
ברמזור השני הרגשתי אותו. מעין חור שחור לא מוסבר בבטן או אולי
בראש, לא היה לי ממש ברור. התעלמתי ממנו והמשכתי לנסוע. בטח
אני אאחר לעבודה בגלל הפקקים המחורבנים האלו של הבוקר.
אולי אני אכתוב לראש העירייה שיבנה עוד מחלף. החור הלך וגדל.
רציתי להתקשר ולשאול אותך מה שלומך אבל שכחתי את הדיבורית
בבית. תכננתי להתקשר מהמשרד.
הגעתי למשרד ונכנסתי פנימה. התיישבתי והתחלתי לעבוד על הטפסים
שלא הספקתי לסיים ביום שישי. כמה אנשים אמרו לי שלום אבל לא
היה לי כוח לענות להם אז השבתי בהטיית ראש. סיימתי את הטפסים
ויצאתי לארוחת צהרים. לא הייתי רעבה אז קפצתי לפינתי וישבתי על
כוס קפה נטול קפאין ללא סוכר. עישנתי סיגריה שלקחתי מהמלצרית.
עכשיו כבר מותר לי לעשן בלי לקבל מבטים נזעמים. חשתי סחרחורת
וכיביתי אותה לאחר ארבע שאיפות. החור מילא אותי.
השארתי למלצרית שטר של עשרים שקלים וחזרתי למשרד.
הבוס רצה לדבר איתי וביקשתי לדחות את הפגישה אתו למחר כי הייתה
לי הרבה עבודה לעשות. קבעתי פגישות עם כמה משקיעים בטלפון
והחלטתי לחזור הביתה יותר מוקדם.
על הכביש שבין המשרד למחלף המעצבן הודיעו בחדשות על איזה בחור
צעיר שקפץ ממגדל שלום.
ואני נזכרתי שלא הספקתי להתקלח היום בבוקר.