פעם שלטתי בעולם. זה התחיל בתקופה די מוקדמת בחיי, כשעוד לא
הבנתי את פשר הדברים. שלטתי בעולם, אבל לא סיפרתי על כך לאיש.
כשאני מספר את זה היום, אנשים צוחקים. הם אמרו שלו מישהו שלט
בכול, הוא היה שולט גם בהם, ואז הם היו יודעים על כך. ניסיתי
להסביר שהם לא יכולים היו לדעת, כי מעולם לא רציתי שיידעו ואני
הרי קבעתי, אך הם רק צחקו יותר. אולם אני נשבע כי זה נכון ופעם
אכן שלטתי בעולם ודברים היו נעשים כרצוני. אם כי השליטה הזו
אבדה לי.

לא שלטתי כמו ראש-הממשלה, לא ראיתי טעם בכך שהעם יידע מי אני.
בהתחלה, עוד בכלל לא הבנתי בדברים האלו מספיק כדי לשלוט כמוהו.
לא הייתי צריך שכולם יראו אותי ויקשיבו להחלטותיי, החלטתי
וזהו.
כשרציתי לאכול, אימא ניגשה אליי לומר כי האוכל מוכן ומחכה לי
על השולחן. כשרציתי לשחק, מיד צלצל הטלפון ומעברו השני היה אחד
הילדים שאיתם נהגתי להסתובב, זה שהכי רציתי בחברתו. גם כשרציתי
סתם לנוח מול הטלוויזיה, הייתי מדליק אותה ומגלה שמשודרת
התוכנית האהובה עליי, לא משנה מה הייתה השעה. שנים אחר כך אימא
תטען שזה פשוט היה ערוץ דפוק עם לוח שידורים בעייתי.

באחד מהימים הלכתי עם אבא לחנות למוצרי חשמל. ביום האתמול
שכנעתי אותו שיש לקנות לי מחשב חדש. זה לא היה ממש שכנוע, פשוט
אמרתי לו שאני צריך. הוא סירב, אבל כבר החלטתי שאני אקבל מחשב
חדש, לכן ביקשתי שוב והוא שינה את דעתו והתאים אותה לשלי.
בחנות נתקלנו באיש אחד שהסתבר שהוא חבר של אבא. הכרתי אותו עוד
מקודם, כי הוא ראה אותי מרביץ לאחד הילדים בשכונה. זה הגיע לו,
כי הוא הציק למישהו אחר, אבל האיש לא ידע זאת והתחיל לקלל
אותי. רציתי שהוא לא יזהה אותי, כדי שלא יגיד לאבא ויגרום לו
לשאול שאלות, אז הוא לא זיהה. כשרציתי משהו, הוא קרה.

זה לא עבד רק בדברים קטנים, במישורים השוליים של החיים, אלא גם
במושגים בין-לאומיים. לכן אמרתי ששלטתי בעולם, ולא ששלטתי
בחיי.
למשל, כשאימא אמרה שהיא מפחדת מהמלחמה המתרחשת מעבר לים, דאגתי
לכך שהיא תסתיים. הממשלה דיברה על הסכמים ודברים מעין אלו,
אולם התזמון היה בבוקר שאחרי היום שבו היא אמרה לי זאת
כשהשכיבה אותי לישון וחיבקה אותי חזק.
גם כשהיה מחסור במים במדינה, הבאתי לכך שיירדו המון גשמים.
פשוט הסתכלתי לשמים וביקשתי מהגשם לרדת והיו הצפות בכל רחבי
הארץ. אבל אף אחד לא נפגע. זה עבד גם עם שלג, בחורף, כשרציתי
קצת לבן.

זה לא עשה רק דברים טובים, כי יום אחד כעסתי על השכן ההוא
שהיכה את הבן שלו וזרק נעליים על החתולים. באותו היום הוא קילל
אותי רק משום שעברתי לידו, ואחרי שהבן שלו הסתכל לעברי ומעד
עקב כך, הוא שלח יד אל האבזם של חגורתו וצעק על בנו להיכנס
הביתה, ואני ידעתי מה הוא יעשה. כעסתי כל כך שכל הלילה ביקשתי
שהוא ימות. למחרת, בסביבות אחר הצהריים, אבא נכנס בסערה ואמר
שהשכן נמצא מת וכנראה נרצח. הבן שלו היה החשוד העיקרי. הילד
היה קטן מכדי להישפט, אבל הוא הועבר לחסות המדינה.
בנקודה הזו הבנתי שמה שאני עושה הוא לא בהכרח טוב ושאני לא
אמור להתערב בסדרי עולם, אבל אני הייתי הדבר היחיד שבו לא
יכולתי לשלוט.

גם בלי רצון להזיק, הייתי מתרגז לעתים ומייחל לדברים רעים.
לרוב השתדלתי להימנע מכך, אך ככל אדם הייתי חשוף לפגיעות. לאט
לאט למדתי לא לקלל סתם כך וניסיתי לעשות רק טוב. רציתי להפסיק
להתערב ברצון הגורל, אך עדיין נאלצתי לדאוג לצרכיי שלי. לא
ראיתי כיצד גלגשת חדשה יכולה לעורר התרחשויות לא רצויות.
יום אחד חשבתי שאולי יהיה עדיף לבקש שלא אשלוט יותר בדברים,
אבל שיניתי את דעתי במהירות, ולכן כנראה זה לא היה תקף. חשבתי
שעדיף כך, שאוכל לסדר דברים במקרי חירום.

עבור ילד, לגלות שאתה שולט בעולם זה דבר נפלא. אתה מגלה שאתה
יכול להצליח בכל המבחנים מבלי להתכונן, שאתה יכול להשפיע על
מורים לנהוג כרצונך, שאתה יכול לעצור את הילד ההוא מלדבר אליך
לא יפה ולגרום לאחר להיות חבר שלך. יכולתי לעשות כל העולה על
רוחי ונהניתי נורא.
לכן, למרות שהבנתי שלעתים אני פוגע ושיש לקחת אחריות, ואחרי
שהחלטתי שאני צריך להפסיק לנצל את הכול ואת כולם לטובתי,
המשכתי ליהנות משליטתי בעולם. זו גם הסיבה שבגללה הפכתי כה תאב
כוח וביקשתי לכוון כל דבר קטן שהפריע לי. הגעתי למצב שבו אבן
על המדרכה מולי הייתה מתבקשת להתגלגל הצידה וילד קטן היה בא
ובועט בה, מסלק אותה בעבורי מבלי שידע אפילו.
בסופו של תהליך הפסקתי להקשיב להורים בכלל, כי קשה לעשות את מה
שמורה לך אדם שבו אתה יכול לשלוט, ובכלל גיליתי שהם לא
כל-יכולים כפי שחשבתי בעודי קטן. גם הפסקתי ללכת לבית הספר,
מפני שלו רציתי לדעת את הנלמד שם, הייתי יודע אותו, ולא הייתה
כל סיבה ללכת. גם עם החברים הפסקתי להיפגש, משום שתמיד הייתי
מנצח בכל משחק ומשום שידעתי שהם תמיד יהיו החברים שלי כשארצה,
לא משנה מה.

נעלתי את עצמי בחדרי ולא ביקשתי דבר, מלבד שקט. ביקשתי שהמצב
ישוב לקדמותו, כמו שהיה קודם, כשזה היה רק משחק. אולם אני לא
השתניתי, כך שגם העולם שיצרתי בחוץ לא. רציתי לדעת מה הפתרון
למצב.
בסופו של דבר פניתי אל אבא ואימא וסיפרתי להם הכול. הם ניסו
לתת לכול הסברים הגיוניים ואמרו שלא הכול קשור אליי. ניסיתי
להסביר, רציתי שהם ימצאו לי פתרון. הם היו הורים וזה היה
תפקידם. הם שלחו אותי לטיפול.

הפסיכיאטר רשם לי המון תרופות. הסכמתי לקחת, כי חשבתי שזה יעשה
לי טוב. במקרה הכי גרוע אוכל לגרום לו להכריז שאני בסדר ולעזוב
אותי במנוחה. הכדורים גרמו לי להרגיש מטושטש במשך היום, ואחד
מהם מחק את החלומות שלי בלילה.
יום אחד החלטתי שזה צריך להיפסק ושצריכים להבין שהתרופה לא
טובה לי. באותו יום חליתי ואיבדתי את ההכרה. הייתי בבית חולים
יומיים מבלי להתעורר, והאחות אמרה שזה בגלל שילד קטן לא יכול
להסתגל לכל כך הרבה תרופות.
אחר כך הייתי צריך להישאר במיטה עוד כמה ימים, ואימא ואבא היו
לצדי כל הזמן. אימא חיבקה אותי ואמרה שהיא דואגת לי, ואני לא
רציתי שהיא תדאג. אבא אמר שיהיה בסדר ושהוא אף פעם לא שיקר לי.
ידעתי שזה נכון, אז הסכמתי.

כשיצאתי מבית החולים, ראיתי ילדה עם בלון. היא לא נתנה לאחותה
הקטנה להחזיק אותו לרגע. ביקשתי שהוא יעוף לה מהיד ורציתי בכך
מאוד, אבל הבלון נשאר אחוז בחוזקה בידה. כשישבתי מול הטלוויזיה
בבית שודרו חדשות, וכשהייתי רעב הייתי צריך לפנות לאימא ולבקש
מראש. חשבתי שמשהו התקלקל, אבל הבנתי שעכשיו הכול בסדר.

היום כשאני מספר את זה, אנשים לא מאמינים, גם כשאני רוצה
שיאמינו. אולי עדיף להם לא להאמין, כי אז הם היו עלולים להבין
שלפעמים, כשאני ממש-ממש רוצה, דברים עדיין נעשים בדרך שלי.

יש לקרוא בקול של ילד המנסה להסביר משחק למבוגר.