האמנת שאינך,
"העולם עקום והמלך עירום" פרפרזת.
פיך פעור וקיטונות הארס שטופטפו מדי יום
דרך לוע הארי, חמסו כבוד זולת
כשיגרה.

זעמת,
שאגתך נישאה על גווה של סערה תמידית,
לחשושה מטה יערות סוד, ודמעותיה
מטביעות אוקיינוסים.
דמעת גם אתה, היישר לתוך בור ללא תחתית
שרק ידע לדרוש.
תשת,
פקו ברכיך לנוכח מאמציך להשתנות.

האמנת שהינך,
"המלך עיקם ועלינו ליישרו" פרפרזת.
פיזרת חיוכים, האמנת כי חלחלו גם המילים ש
תבועות בך, גדודות יחדיו
לאלומת בוהק צפוני, אורו ניתב דרכך,
כך טענת. בטרם,

נטרפת,
צמודי בשרך, התנכרו בבושת פנים למראה
דראונו של עולם שעדיף כי יישכח.
חברייך פנו לדרכים חלופיות, פן
יאלצו לפשפש בזקנך אחר רמזים
לחיים קודמים.
נותרת לבדך,
אלוהים.