נאבקת, כמו כולנו.

למאבק שלי אין התחלה ואין סוף, תמיד הוא שם, זו רק אני שמתחילה
ונגמרת.



המאבק קשה מאי פעם...

כל השרירים כבר תפוסים, הלב דופק מהר, הנשימה כבדה, ענן העשן
מעל לראשי מתרחב וגדל, אני ממשיכה ומתנגשת בקירות בטון שוב
ושוב עד זוב דם, הכל כואב... (לפחות ככה אני מרגישה משהו).



אנשים באים והולכים.

פורצים כמו רוח סערה ביום קיץ חם ויבש,

ונעלמים כמו השמש בשעות בין-ערביים, רק הרבה יותר מהר.



הכל מופיע, פתאום, כמו בהתקפים כאלה... כמו בסרטים, כמו פלאש
מסנוור שהופך ומשנה סדרי עולם...



הנה, התקף.

אני מכורבלת, מסורבלת, בוכה, מתפתלת, מברברת לעצמי משפטים חסרי
משמעות בקצב מסחרר, העיניים אדומות, אני בולמת את צעקותיי כדי
לא לעורר בהלה מיותרת, בועטת באוויר...