בין חופים, גלים, עצי דקל ומנגינה,
במקום שמסמל יופי אינסופי,
מקום הנראה תלוש, גזור, מודבק,
לא במקומו, כאילו נלקח מתוך תמונה אקזוטית, או שמא,
אפוקליפסית.
והונח כאן, רק במקרה, לא לתמיד, אפשר לומר- בהשאלה.

בין מחוזות לא ברורים של שמחה ויגון,
טירוף חושים ושעמום, גילויים עצמיים ושנאת אחרים,
בין המונים, עם שם, בלי שם, עם תווי פנים מוכרים
או זרים, ישבתי והקשבתי לדממה.
דממה שהשתלטה אפילו על הגלים
רעש, שמחה, עצב, כאב, בגידה, התרגשות
כל אלו הקיפו אותי.
את חלקם יכולתי אפילו, למצוא בתוכי, אילו חיפשתי.
לא עשיתי זאת, נהניתי להתאחד עם הזרות של המקום, הזרות שייחסתי
לו,
בתוך מוחי  בכדי להפוך אותו לאולי, יותר שלי, אולי, לפחות
שלהם.

את כל מה שלא חיפשתי, לא מצאתי או שמא הכחשתי
העברתי דרך מנגינה, בראשי, של הצלילים שהייתי רוצה שילוו אותי
בדרכי האחרונה, בחזרה לחיים, למציאות, למרדף, לחירות,
למה שאנו מכנים אושר.
אך גם גם לכעס, לבכי, לתמימות הבלתי נגמרת, להתבדלות.
אחד לא יכול להתקיים ללא השני, זו חוקיות נורא פשוטה.
כל זאת מכיוון ששם, באותו אי מרחף קיבלתי החלטה
לנסות להתאפס, להשתדל להתמקד,
להתחיל
ולסיים.