אתמול מצאתי נקודת זווית ממש טובה מתחת למגדלי עזריאלי.
התמקמתי לי בנוחות על איזה ספסל מקושקש בגרפיטי, עצמתי עיניים
ודמיינתי שאני במקום אחר. לא חלפה שעה לפני שהנייד שלי צלצל
ברעש, והודיע לי על מותו של דוד רחוק כלשהו, מצד אמא. "כן, כן,
אני מבינה, לא... בסדר... בס... בסדר, אני אבוא עוד מעט, טוב?
הלו, את שומעת אותי? לא, פשוט הקליטה כאן לא משהו... בסדר, אני
אחזור בקרוב... להתראות."

בקרוב.
זו מילה שאני ממש אוהבת - בקרוב. לא מותירה ספק, ומשום כך הכי
מותירה ספק.

בקרוב.
משהו עומד לקרות, הוא יקרה עוד מעט, אבל לא ברור מתי.

ככה כנראה גם אני, לא החלטית, לא בטוחה, לא "זורמת", אך גם לא
עוצרת. כמו תמרור "תן זכות קדימה" ענק מהלך על שתיים. מאטה,
בוחנת דברים אבל ממשיכה.

אחרי שקצתי בישיבה/שכיבה המנומנמת על הספסל, פרשתי את שתי ידיי
בפיהוק אימתני שאיים לבלוע את העולם. התבוננתי בצללים של
המגדלים שנוצרו בשעת שקיעה. הם הולכים ומתארכים, עד שנעלמים.
איזה מחזה מגוחך זו העיר הזאת. כולם כל-כך ממהרים, האנשים ההם
עם החליפות, והנשים ההן עם השמלות האופנתיות. לאן אתם כל-כך
ממהרים? כמעט באתי לשאול חתול תועה מרוב ייאוש. למה בעיר הזאת
אין רוגע? קצת שקט? עצרתם לשנייה לנוח, במירוץ המטופש הזה?

לשאול שאלות זה יפה (ואפילו הגיוני), אך לשאול שאלות בלי לקבל
תשובות זה חסר-טעם. אז נסעתי אל הים. שם אין תשובות אמנם, אבל
יש אחלה רוח וגם המון תמרורי "זכות קדימה" כמוני, שעדיין
זקוקים לזמן לחשוב. פגשתי שם שניים כאלה. "באת לבד?" שאל אותי
תמרור 1. איך אני שונאת את השאלות הסתמיות ההן. "מאיפה את?"
שאל התמרור השני. "בת כמה את?" הוסיף הראשון. חייכתי ונעלמתי
להם כמו פיה בלי כנפיים.

אולי טעיתי כשחשבתי שיש תשובות שם, כי שאלות לא חסר.

הבטחתי "בקרוב", אז עליי לקיים. חזרתי הביתה, מלוכלכת מחול
ומפיח עירוני ונתקלתי במבט המשועשע של אמי. "הבנתי שנהנית
היום", לגלגה. חייכתי אליה בסיפוק ואמרתי, "אני רואה שאני
אמורה להתאבל על אותו דוד נשכח בן 100 ומשהו, שמזמן כולכם
חיכיתם כמלאכי המוות מסביב לירושה הנודעת שלו." אמי נעצה בי
מבט נוקב. "נו, אז כמה הוא נתן?" שאלתי.

חה חה. התברר שאותו דוד שחי לו בדרום-אפריקה, שכולם ייחלו
למותו הקרוב, אינו אלא עני דל, שחי מכספי הביטוח הלאומי,
והירושה הנודעת שלו כוללת כמה עשרות דולרים וצריף עלוב בפאתי
יוהנסבורג.

מספיק טוב בשבילי. הודעתי לכולם על גלות ממושכת מהארץ, ארזתי
את חפצי ונסעתי כעבור שבוע וחצי לדרום-אפריקה. חמש דקות אחרי
ההמראה, דקה לפני ההתרסקות, עוד הספקתי להתנחם בכך שאת ההחלטה
הגדולה מכולן, מקום קבורתי, לא נאלצתי להחליט ונקבע בשבילי, כי
לתמרורי "תן זכות קדימה" כמוני, המקום הטבעי ביותר הוא הים.