"ההתחלות תמיד באות ממקום טוב ולכן הן טובות", אני אומר ומסתכל
על רגלו הצרה.

"אך לפעמים קורה שהן מתעכבות קצת בדרך."

"ואז מה קורה?" שואל שלומי.

"כלום", אני אומר נגד עיניו המלוכסנות, מוחה דמעה אחת מזווית
עיני. "פשוט כלום. הן מיד חוזרות וממשיכות הלאה במסלול שלהן."

"אתה יודע, ובכל זאת גם אני הייתי רוצה להתחיל פעם מחדש, לעוף
שם מעל הגג של הבית שאין לו ראש, כמו השמש."

"היכן?" אני שואל.

"שם, במקום שהיונה מאכילה את הגוזל שמושך את הכנף שלו אחריו",
אומר לי שלומי, "שם, במקום שהאישה עם המגבת על הראש שלה תולה
כביסה, והשמש שוטפת את הקרניים שלה בכל יום בדוד מים גדול."

אני מסתכל מבעד לחלון.

אישה אחת עם מגבת מגולגלת על ראשה נוטלת קערת כביסה ריקה, מפנה
גב והולכת.

לצדה גוזל אחד מקרטע מול עיני אמו והנה,

הנה הוא עף.