גם באותו ערב הוא הלך לישון לבד. סיים את ארוחת הערב שהכין
לעצמו ממה שמצא במקרר; יש לו כישרון רב להכין ארוחת פאר
מחומרים פשוטים. הרי לכם אדם יצירתי - תנו בידו קצת ירקות, אי
אלו תבלינים, מקרוני וסיר ויכין לכם סעודה לתפארת. מאחר ששטיפת
הכלים נעשתה תוך כדי הארוחה, לא נותר לו אלא לצחצח שיניים
ולישון. משהו הפריע בדרך. הוא ישב על המיטה, חופן ראשו בכפות
ידיו, יושב כך בלא ניע. לאחר עשר דקות של ישיבה החליט לשים
דיסק של ג'ז במערכת. צארלס מינגוס.

הבסים נתנו את הקצב והפסנתר החל מעופף בחדר. זורם, קופץ, נע
לכל מיני כיוונים. יוצא מבסיסו של הקונטרבאס וחוזר אליו כמו
איזה שד שקופץ בין המיתרים, נכנס לתיבת התהודה, אוגר שלווה
מטונים נמוכים ומתעופף לתקרה. הולך הפוך כשרגליו על התקרה
וראשו כלפי מטה, שם ללעג את כוח המשיכה, מקפץ צעד קדימה ושניים
אחורה. והאיש יושב שם בחדר וכבר לא כל כך לבד. הוא נזכר בפאב
ההוא שהבטיח לעצמו ללכת אליו.

חבורה של נגנים עומדת על הבמה, הוא צריך לשבת שם על שולחן
עגול, סיגריה בידו הימנית וידו השמאלית אוחזת בבקבוק בירה המלא
עד כדי מחציתו. הפעם העשן לא יפריע לו. הנה הוא רואה עצמו יושב
שם והמלצרית ניגשת אליו, "אדוני רוצה עוד משהו?" הוא אפילו לא
יטרח להשיב. תנועת יד עצלה תבהיר למלצרית שהוא כבר אינו מתרגש
ממנה. נכון, הג'ינס בגזרה הנמוכה עדיין חושף את פיסת הבשר שהוא
בהחלט חושק בה, פיסה שמרמזת על אפשרויות הנאה שטמונות בשאר
חלקי הגוף המוסתרים מתחת למכנס. מאחר שמכיר הוא את כללי המשחק,
אין הוא נועץ בה עוד מבטים. היום הוא בא ליהנות מהמוזיקה ותו
לא.

ככה יושב אדם על מיטה בדירת חדר. ידיו בראשו וראשו בפאב. הדיסק
כבר סיים את נגינתו לפני שעה ארוכה אך גיבורנו עדיין בהשראת
הצלילים. גיבורנו מתבונן בדרך שבה המלצרית מתרוצצת בין אורחי
הפאב. הוא מבחין במהירות וביעילות שבה היא מספקת לכל אחד את
מבוקשו. כיצד היא עוברת בין האנשים והשולחנות בלא להיתקל באף
אחד. למרות שידיה אוחזות במגשים העמוסים בכוסות ובצלחות נראה
כי היא יכולה לרחף בין כל המכשולים שבדרכה בלי קושי. אולי בכל
זאת כדאי לנסות, יש כללים ששווה להתאמץ להפרתם, חושב לעצמו.
בפעם הבאה שתעבור המלצרית אשחק אתה משחק, הוא מחליט. הנה היא
מתקרבת לכיוונו, מהר הוא מכבה את הסיגריה ומוציא חדשה. "אפשר
אש?" הוא שואל את המלצרית. היא שולחת יד לכיסה להוציא מצית.
הוא שם לב לתנועות שלה - היד הנשלחת לכיס, הדרך שבה היא אוחזת
במצית, הכל בריחוף. יש בה את הקלילות המתאימה. תנועות מדויקות,
מהירות, אך אינן מאומצות. הוא מרגיש שיש לה את הפוטנציאל.
לבסוף היא מוציאה מצית זול מפלסטיק. קצת מאכזב, הוא ציפה למצית
זיפו ממתכת, כזו שחלקה העליון נשאר עומד והאש בוערת עד שסוגרים
עליה את המכסה. אך גם עם המצית הזול הוא יוכל לשחק את המשחק
שלו. הוא לוקח שאיפה ראשונה ומתחיל להשתעל שיעול קצר, יותר
כחכוח בגרון לצורך ניקוי מאשר שיעול, אך מיד אחריו שיעול ארוך
יותר. "אתה בסדר?" שואלת המלצרית, הוא מנפנף בידו במין תנועה
לא ברורה שהוא מקווה שתתפרש כאילו הוא שולט בעניינים והכל
כשורה ואין מה לדאוג. אך שיעולו המתגבר מראה את ההפך מכך.
עכשיו הוא כבר על סף החנק. מנפנף ביד אחת וטופח על חזהו ביד
שנייה. המלצרית טופחת על גבו. כל טפיחה יותר דומה לליטוף -
תחילה היא נוגעת בגבו בכף ידה. לאחר - מרכזה. לבסוף האצבעות.
הוא מרגיש להפתעתו עוצמה בטפיחה. נהנה ממגעה, מרגיש תחילתה של
צמרמורת. הוא ממשיך בשיעולו. חלק מבאי הפאב מסתכלים לכיוונו
בדאגה - הלהקה הרי ממשיכה לנגן ולא יפה שיפריעו לה ככה. עומדת
שם זמרת שחורת עור ועבת בשר שהגיעה במיוחד מארה"ב, לא רגילה
בהפרעות כאלו.

המלצרית, מודעת למבטים, מרמזת לו לבוא אחריה. היא מובילה אותו
לכיוון הבר, מרמזת איזה סימן לברמן וזה מגיע עם כוס מים.
גיבורנו שותה לאט כמה לגימות, והשיעול נרגע. כעת הוא מתיישב על
אחד הכיסאות המוצבים ליד הבר. בר ארוך מעץ כבד. מוצב בחלקו
האחורי של הפאב. מאחורי הברמן מדפים עמוסים בקבוקי זכוכית
בגדלים שונים ובצורות שונות - חלקם מרובעים, חלקם מעוגלים;
בתוך הבקבוקים נוזלים בצבעים שונים, מנוזל שקוף כמו מים ועד
נוזלים בצבעים זרחניים - ירוק, אדום וכתום. על התוויות
המודבקות על הבקבוקים רשומות אותיות שדומה כאילו מנסות לשדר
שיש אמת גדולה המסתתרת בתוך כל בקבוק. הנה שם בפינה "ג'וני
ווקר", רואים תמונה של איש הולך, מסקרן לאן הוא יגיע.

הוא מפנה מבטו מהבקבוקים ופונה למלצרית. "תודה, הצלת אותי."
"זה בסדר, העיקר שתרגיש טוב." "מה שמך?" "מיכל." "יש לי בשבילך
הצעה שלא תוכלי לסרב לה." "תודה, חמודי, הצעות כאלה אני מקבלת
כאן בכל יום." קצת מפריע לו ה"חמודי" - לא מסתדר עם הסיגריה
והבירה, מצד שני אולי הוא קצת הגזים בשיעול. בכל אופן הוא
ממשיך ב"הצעה כזאת עדיין לא קיבלת", והיא ב"נו, נראה אותך,
חמוד, מה יש לך להציע לי?" הוא מבליג על חמוד נוסף ואומר רק
מילה אחת "לעוף". "תודה, מותק, אבל אני לא לוקחת סמים." "למה
את חושבת שאני מציע לך סמים?" "תראה, חמודי, אני רואה שאתה
מרגיש כבר יותר טוב, למה שלא תחזור למקום שלך, אני אביא לך
בירה חדשה, תשב, תשתה, תהנה מהמוזיקה, אני באמת עסוקה." "אני
נותן לך הזדמנות לעוף", הוא משיב, מתעלם לגמרי מדבריה. מביט
בעיניה.

מבטו חודר, עמוק ורציני, יש בו כנות מטרידה. המלצרית מסתכלת
בעיניו ולרגע נדמה לה שחוץ ממנו וממנה אין עוד איש בפאב. הוא
אינו אומר מילה וממשיך לדייק במבטו ישר לתוכה, אינו מרפה. היא
נבהלת, מסיטה מבטה הצידה. כבר איננה חוששת שהוא שיכור או בטלן
המנסה להרשימה במילים גדולות. ברור לה גם שאינו מנסה למכור לה
סמים. הסחורה שלו ממכרת מסיבות אחרות. היא לא יכולה להביט בו
חזרה בעיניים. חוששת מכך שיחשוף את מבוכתה. הוא כבר חשף אותה
כי אוזניה מאדימות.

הוא נותן לי הזדמנות לעוף, היא חושבת לעצמה, למה הוא מתכוון
בכך? בטח שהוא לא מתכוון לעוף באמת, אולי הוא טייס בעל מטוס
פרטי? רוצה להזמין אותי לטיסה? ינסה לשכר אותי במרומים? המחשבה
על כך מכעיסה ומרגשת בו זמנית. נראה לה שבהצעתו יש משהו אחר,
עמוק מזה. היא אוזרת עוז להביט שוב בעיניו. המבט עדיין שם,
ממתין לה. "לעוף?" "כן." "מה זה אומר לעוף?" "רגע, תקשיבי
לזה". הוא מכיר את הלהקה, יודע מה הולך לקרות ומחליט לנצל
זאת.

עכשיו הבסיסט מנגן. שאר חברי הלהקה וגם הזמרת עומדים בצד בשקט.
אצבעות הבסיסט קופצות ממיתר למיתר במהירות, אחוזות תזזית, לא
ניתן לעקוב אחריהן. ללא רעידות המיתרים אפשר היה לחשוב שידו רק
מלטפת אותם ואינה מתעכבת לנגיעה ממשית כלל. כאילו המיתרים
מבינים את עוצמת התנודה הנדרשת מהן ממראה האצבע המתקרבת. כך
מצליח הבסיסט לנגן על כל המיתרים כמעט בו זמנית ולהפיק מנגינה
כה מורכבת ועשירה. כל אורחי הפאב מתנועעים לפי הקצב. יש כאלה
המקישים ברגליהם על הרצפה ויש כאלה עם ידיהם על השולחן. אף אחד
אינו יכול להישאר אדיש. הבסיסט עוצם עיניו, ראשו מופנה כלפי
מעלה וזז מצד לצד, טיפות רטובות על לחייו - ערבוב של אגלי זעה
עם דמעות מעיניו. נראה שהוא נמצא במקום אחר מחוץ לפאב, מחוץ
לעולם שאנו מכירים. או שאולי שד השתלט על גופו, כופה עצמו,
מכריח אותו להמשיך ולנגן. אפשר לחשוב כי הבסיסט עצמו אינו אלא
כלי נגינה בדיוק כמו הקונטרבס שבו הוא אוחז. שניהם משרתים איזו
שהיא מלודיה המנסה למצוא את מקומה בין המיתרים. מנגינה עלומה
שהגיחה מעולם אחר המנסה לאחד את האדם עם הדומם לממשות אחת.
לבסוף הבסיסט נרגע. מאט את נגינתו וחוזר לקצב הרגיל של הלהקה.
הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. מספר אנשים אף מריעים בקול
"בראאוווו". הבסיסט שנראה כאילו התעורר מחלום מהנהן בראשו
בהוקרת תודה לכיוון הקהל, והתזמורת חוזרת לנגן יחד.

"אני נותן לך הזדמנות לעוף", חוזר גיבורנו ואומר ספק לעצמו ספק
למלצרית. "הנה, זה מספר הטלפון שלי", הוא מוציא עט מהכיס
הפנימי של מעיל העור שהוא לובש, רושם משהו על מפית שמונחת
לידו, משאיר כסף על הדלפק, ועוזב את הפאב. המלצרית מתבוננת
במפית. רשום שם "יואב בן דוד - מורה למוזיקה" ומתחת מספר
טלפון. הפעם זה חייב להצליח, הוא מהרהר לעצמו בדרך החוצה,
מדמיין את ידה מלטפת אותו, מרחפת על גופו בדיוק כמו שהוא אוהב.
יוצרת בו צמרמורת. גיבורנו מתעורר מחלומו, יושב בדירת חדר על
המיטה. גם באותו ערב הוא הלך לישון לבד.