כמו בציור של רפאלו סנטי,
אור אמהי מעל ראשינו חג.
אני ילדה גדולה: אני הכנתי
למשפחתי את ארוחת החג.

פתרון קליל: אפיתי שוב פורלים,
בישלתי אוכל לשלושה גדודים.
אני מודה שהם היו בהלם,
כשקניידלעך עלו מן האדים.

פניהם אמרו: את, מיידעלע, עדיין
למאכל הזה קצת צעירה.
היה לי בשבילם מבחר של יין
נפלא לשם חימום האוירה:

אדום, לבן, וזה שמהצלע
של הר הפוג'י מקבל ברכה,
ויין איטלקי, valpolicella,
כמו Pulcinella מקושקש, בכה

מאושר על פיתוי המארחת.
אך לא היה לנו אביר הווי
החג המר של יהדות נידחת,
אביר דמות היגון, הוא Jewish wine,

מתוק-תפל, שמסתתר בכרם
עלום, בדוי בזכרון יעקב,
ומקדש ימים טובים עם קרן
כוכב ראשון, שאין בשמו לנקוב,

כי כוכבים ומזלות - בבוידם
בבלי או אשורי. אבל אצלי
אין קידושים, ואין כניסה לפרוידים,
שלכלכו על רגש אצילי

לאב ואם. אצלי אמרה הסבתא:
"אתמול קראתי שוב בספר שמות..."
אצלי לא יקראו "למה עזבת?"
כי לא עוזבים בנים ו/או בנות.

פתחתי לה חוברת של רומנסות
מסוג שגם הוריה לא זכרו,
כשחגגו את נצחונן המסות,
והגורים מכיס הקנגורו

הוצאו בכוח. ועכשיו היא שרה
על טביעתה של נסיכה פרסית,
ואם לא שיר שמח שרה שרה,
היתה מוזגת סבתא לה כוסית,

היא גבול דקיק בין השמחה לעצב.
הנסיכה, גם היא חסרת-מזל.
כולם קיבלו תרומה של מח-עצם
מיהודים, אשר היום הם ז"ל,

וייתכן, לכן, שיום יגיע -
שלא יגיע, מי יתן, הלוואי! -
שבו, כמו באותו החג - מריה,
אני עוד אתחנן ל-Jewish wine.

ואם אי-פעם אתמנה לשפית -
בזכות שיריי, דגיי או אהוביי -
לסעודה האחרונה בשבט -
אציב על שולחננו Jewish wine.