וכשהוא שכב על האדמה הלחה על גבעה בחושך והסתכל על הירח, הוא
דמיין איך החיים שלו יכלו להיראות ואיך הם עוד יהיו.
מחשבות חסרות טעם שוב נכנסות לראשו, מחשבות ציניות.

הוא היה נמוך-קומה, ולא ממש "מדהים" למרות שתמיד משך אליו
אנשים כמו שדבש מושך דובים, לא בהכרח את האנשים הנכונים, אבל
כן, הוא משך אליו אנשים.

מבלה את 27 שנות חייו כמחוק שמדקלם לעצמו שוב ושוב ושוב איזה
שורה מאיזה שיר של איזה להקה.
"Is there anybody out there?"
בכל פעם היה שואל את עצמו.
אבל לא שואל אף פעם יותר מדי שאלות, דבר מפתיע בהתחשב באישיותו
הקודרת לרוב.

מרגיש תקוע באיזה מושב באיזה חור בארץ ואף פעם לא עושה משהו
בשביל לשנות את זה.
הוא לא אף פעם לא התכוון לעשות איזה שינוי, לקום ולעשות באמת
משהו בשביל להפסיק את הקיטורים הבלתי פוסקים שלו.
מרגיש שהוא תמיד הניגוד התמידי של עצמו.
שעות היה מבלה לבד בלילות, בדיבורים בינו לבין עצמו, דבר
שאפילו הצחיק אותו קצת.
"פסיכולוג בגרוש", ככה תמיד ראה את עצמו.
בדיחות אישיות שטחיות לחלוטין, לא יותר מזה, רק דברים קטנים,
שיצליח להתמודד עם עצמו.

הוא מצא לעצמו איזה שם במה שיוכל להופיע איתו בערבי מיקרופון
פתוח.
"גלן ג'ון". כמה אמריקאי, כמה בנאלי.

חושב שהוא היוצר של המאה הבאה, ג'ון לנון או משהו בסגנון.
כמה אירוני, לפחות בשביל איזה מישהו שמתנהג כמו אפס.

בלי שאלות! בלי תשובות!
ככה הוא חי.

תמיד נזכר באיזו בחורה שהצליח איתה, מנפח לעצמו את האגו.
תמיד נזכר בלילה של ירח מלא, כשהוא יושב באיזה בר חשוך, שותה
את המרטיני שלו.
תמיד נזכר ברגעים טובים.
תמיד נזכר במחשבות שהופכות אותו לאליל העולם.
תמיד נזכר כמה שהוא כלום. הוא פשוט כלום.

מה הוא יכול להיות לעצמו כבר אם הוא לא מקבל את עצמו?
מה הוא כבר? איש קטן בעולם גדול ששותק לעצמו?
איש קטן שלא לומד כלום? שלא חושב כלום? שאין לו כבר אף אחד?

אבל זה לא תמיד היה ככה.
אז בתיכון, היו לו חברים.
הם המשיכו כולם יחד בצבא, והחליטו, זהו, פה כולנו אחים, כולנו
פה גברים ואנחנו מתגייסים ביחד לקרבי.
איזה גיבור גדול הוא היה כשכל ה"אחים" שלו מתים לו בין הידיים
ביחד עם האהבות שלו.
איזה גיבור גדול הוא, כשהוא לא מדבר יותר עם אף אחד.

ככה הוא היה, "גלן ג'ון".
בדרן אמיתי. פסיכולוג טיפש. פילוסוף בשקל.
מטייל לפעמים, ולא מוציא מזה כלום. מחפש את עצמו, אבל תמיד
נזהר שלא למצוא.
באיזה טיול הוא היה אז, בבנגקוק, הוא פגש איזה הומלסית מסכנה,
לא יותר מבת 19, היא ידעה מי היא.
בעיניו כל מה שאמרה, היה שטויות. כל נקודת מבטה, הייתה
שטויות.
הרי הוא מאיזה חור שכוח-אל, הוא הרי ראה הכל, הוא הרי זה שתקוע
בכוח שם, בלי שום דבר לעשות.
זה הרי לא בגללו.

ועדיין, כשהוא שוכב לעצמו על הגבעה הזאת שעכשיו כבר נראית כמו
הר ענקי, הוא מדמיין לעצמו ששוב הוא שם, בבנגקוק, עם המסכנה
ההיא.
"מה היא כבר מבינה? מי היא כבר בשביל לשפוט אותי? טיפשה."
למרות הכל, הוא ידע בדיוק על מה היא דיברה. הומלסית מסוממת
טיפשה.
הוא יודע שהוא רק כועס על עצמו ומוציא את הכעס על אחרים, כמו
שעשה כל חייו.

כמה ימים הוא העביר שם, על הגבעה ההיא.
קרוב למושב שלו, מבודד מכולם. כמו תמיד.
בפעמים האחרונות שחשב על כך, לפחות חשב על כך ברצינות, במקום
להתעצבן ולהדחיק הכל.

כמה שזה טוב ככה,
להבין באמת דברים ולא להתנהג כמו אף אחד.
כן, כאן, סוף סוף מתחיל המסע האמיתי.
כמה שדברים קטנים ולא משמעותיים משפיעים עליך.

אולי, אחרי הכל,
אולי לא רק השמש והירח סובבים את הארץ.