לפעמים, אתה מגיע למקום לא מוכר, עיר, או כפר, שאתה דורך בו
בפעם הראשונה. ובכל זאת, כשאתה יוצא מתחנת האוטובוסים, או
הרכבות, ומתחיל לשוטט בעיר, נוגעת בך תחושה מוזרה של מוכרות.
של שייכות. אתה ניגש לאחד מנהגי המוניות שנמצאים שם תמיד,
ונותן לו את הכתובת של המלון אליו אתה רוצה להגיע. נהג המונית
מנסה לפתח שיחה, אבל רוחך עכשיו נודדת ואתה עונה ללהג בפיזור
נפש, תוך התבוננות החוצה דרך החלון. עיניך סוקרות את הרחובות,
את הבתים, את האנשים המהלכים בנחת לעת ערב. ותחושה מוזרה ממלאת
אותך, ודחף פתאומי לעצור את המונית ולרדת, להמשיך ברגל. ללא
ספק היית עושה את זה, לולא היית מטופל בשתי מזוודות כבדות. אם
כך, אתה נשאר לשבת, למרות תחושת האנרגיה המתגברת, וממתין עד
שתגיע למלון. זה לא ממש מלון, זה פנסיון קטן, ובעלת המקום היא
זקנה חביבה וחייכנית, בדיוק כפי שידעת שתהיה. היא מראה לך את
החדר שיהיה ביתך לתקופת שהייתך שם, ואומרת לך, חצי בפנטומימה,
כי אתה לא דובר את שפת המקום, שאחרי שתתארגן, תרד למטה למלא
טופס קטן, בו רשומים מספר הדרכון שלך, עיר לידתך, שמך, וניסיון
לנחש את הזמן שתבחר להישאר כאן. אתה תמיד חושב, אם יקרה לי
משהו, אם אעלם פתאום, בעזרת הכרטיסים האלה יוכלו להתחקות על
עקבותי. הקשישונת חושבת שאתה בטח עיף, היתה לך נסיעה ארוכה,
ואתה רוצה לנוח, להתקלח, והיא משאירה מאחוריה חיוך חמים, ועוד
משפט בשפה שאתה לא מבין, אבל אתה מנחש שהיא איחלה לך שהות
נעימה, או אמרה שתיהנה כאן, או שבדאגה אימהית אמרה לך שאתה
נראה עיף, וסוגרת את הדלת מאחוריה. אבל היא טועה, אתה אמנם
עיף, אבל לא מסוגל עכשיו לנוח, אפילו לא לשבת לכמה דקות. אתה
חייב לצאת החוצה אל הרחובות האלה. ואתה יורד במהירות למטה,
ממלא בזריזות את הפרטים בטופס הדו-לשוני שהיא מגישה לך בחיוך,
ויוצא החוצה.
לפעמים אתה פשוט מרגיש שייך.
החשכה ירדה כבר, ואתה מתחיל ללכת ברחוב. לא היית כאן מעולם,
ובכל זאת, נדמה לך כאילו רגליך יודעות לאן הן מוליכות אותך,
ואתה מפקיד את עצמך, מתמסר לתחושת הבטחון שהן משדרות לך, ונותן
להן לקבוע את נתיב הליכתך. אתה צועד לאט, מתבונן סביבך, ותחושת
המוכרות המשונה הזו, משונה בהתחשב בעובדה שזו הפעם הראשונה בה
אתה נמצא שם, הולכת ומתגברת עם כל צעד. עיניך פתוחות לרווחה,
גומעות את המראות, גם אוזניך קשובות, ונחיריך, וכל מה שקולטים
חושיך הוא כמעט, כמעט מוכר. כמו שם של שחקן מפורסם שחומק לרגע
מזכרונך, כך אתה מרגיש בכל פניה שאתה לוקח, כשכמעט, כמעט אתה
יודע מה יראו עיניך מעבר לפינה, ואכן, כשאתה רואה את הרחוב
הבא, התחושה היא לא של התבוננות במראה חדש, אלא של הזכרות
במראה ישן, מראה מוכר.
הרגשה מוזרה - כאילו, אתה צריך להיות כאן. זה המקום שלך. ואתה
מתחיל לחשוב על חיים אחרים, על גלגולים, לא דברים שאתה עוסק
בהם בדרך כלל, אבל התחושה הזו שמציפה אותך במקום זר ורחוק, אתה
מתקשה להבין אותה. אתה מתמלא שלווה, אתה רגוע, שכחת שאתה עיף
ושזה עתה הגעת לכאן אחרי נסיעה ארוכה על מושבים נוקשים
ודחוקים. קלילות אורירית ממלאת את אבריך וחיוך פנימי מתפשט
בך.
לא היית כאן אף פעם.
חזרת הביתה.