אחת מתוך אלף. כמוה תמצא ברחוב עשרות. לא מסובבת ראשים אחריה,
לא משאירה רושם רב. אחת.
הולכת ברחוב עם האוזניות באוזניים. חיה בתוך סרט. הדיסקמן נותן
לה פסקול.המצלמה משוטטת על פני הרחוב ונעצרת בה. אקסטרים קלוז
אפ . אפשר לראות את האישון השחור בעין מתרחב.

אנשים חולפים על פניה. היא, הראש שלה תקוע במדרכה. נמנעת מקשר
עין. נמנעת מהמבט הבוחן. כל בחורה שחולפת על פניה יכלה להיות
חברת נפש. כל גבר שעובר יכל היה להיות אהבת חייה. יכל, לו היתה
ניגשת , מציגה את עצמה.  אבל היא , עם הראש שלה באדמה. את מי
היא תראה? מי יראה אותה? פעם אמרו לה בצחוק שבלונדיניות עושות
יותר חיים. אז היא צבעה את שערה לבלונד. קנתה חצאית חדשה ויצאה
למועדון הנכון. אבל מי יעיז לגשת אליה כשהיא מפחדת מהצל של
עצמה.

בבוקר היא קמה . בועטת את עצמה מתוך מיטה זוגית עם כרית יחידה.
מול המראה באמבטיה היא נזכרת באחד שסיפר לה שאפשר לדעת את מצבו
החברתי של אדם לפי כמות מברשות השיניים שלו מעל הכיור. היא
מחייכת למראה מברשת השיניים החשמלית שלה שעומדת יתומה על
המדף.
היא בחורה מוכשרת. באמת. כל מי שלקח על עצמו את המשימה הקשה
לחדור את מרחב חייה המוגן, הבין את זה מייד.  ויש לה הומור לא
רע בכלל כשהיא טורחת לפתוח את הפה.  לו הייתה טורחת...
בינה ובין עצמה היא מכנה את עצמה "מוכשרת מגירה". כותבת שירים
למגירה, מציירת ציורים למגירה, הוגה פילוסופיות למגירה. ראשה
מתפוצץ מרעיונות וחלומות. אבל חסר לה האומץ לבצע.
חסר לה האומץ לחיות.

עולה כל בוקר על האוטובוס, מתפללת שאף אחד מהנוסעים לא יפוצץ
את עצמו עכשיו, לפני שהיא הספיקה לחיות את חייה.  "כרטיסיית
נוער?" , שואל הנהג. היא מחייכת אליו על הליין המקורי שהמציא ,
ומבקשת בנימוס כרטיסייה רגילה, בבקשה- תודה - סליחה. היא, גם
כשהייתה בגיל ההוא לא היה בה שום דבר נערי, מלבד אולי
האופטימיות הנצחית שלה שצובעת לה את כל העולם בורוד מעוור.
הנהג מחייך מתחת לשפם לבן ומנקב. ניקוב אחד. חור.

היא מתיישבת בספסל ההוא ליד הדלת האחורית. בכיסא שקרוב למעבר.
אם מישהו ירצה לשבת לידה הוא יצטרך לעבור דרכה. הוא יצטרך
לחשוב על זה שנייה לפני שהוא מתיישב. היא לא רוצה שיישבו לידה
סתם ככה כי הכיסא לידה פנוי, היא רוצה שישקלו אם לשבת לידה.
שיבחרו בה....
האוטובוס יוצא מן התחנה. קריין רדיו עצבני ומנוכר מונה את
מניין הרוגי הפיגוע מהבוקר. דיווחיו נקטעים מידי פעם על ידי
שיר אבל כזה או אחר.  היא מזמזמת לעצמה . שירי פיגועים עושים
לה דווקא טוב.

זה כבר ארבע שנים שהיא נוסעת בקו הזה. עולה בכיכר רבין , יורדת
בדרך סלמה.  ת"א נראית לה אותו הדבר מבעד לחלון האוטובוס
המטונף. ת"א לא משתנה. אין בה יום עצוב או יום שמח.  יש בה רק
תל אביביות...
הייתה רוצה שמשהו יקרה. עכשיו. ברגע זה. שיעצור האוטובוס.
שינחת מטוס באמצע הכביש. שתבוא חללית מהחלל החיצון, משהו!  
אבל לא.  האוטובוס שלה ממשיך. עצירה בקינג גורג. עצירה באלנבי.
אולי היא תרד פה?. ככה באמצע הדרך....אבל לא .היא ממשיכה. תמיד
הייתה צריכה התחלה אמצע וסוף. לקבל את הסוף באמצע זה מבלבל
אותה...

יורדת בתחנה שלה , כמצופה ממנה. פוסעת כמה צעדים ונעצרת פתאום.
באמצע הכביש היא שכחה. שכחה לאן היא הולכת. מה היא עושה פה
בכלל? מה זה המקום הזה? מושיטה יד רועדת לעבר התיק, מדליקה
סיגריה. ככה באמצע הכביש ,על קו ההפרדה המקווקו. אינה מסוגלת
להחליט עם היא צריכה להיות מעברו הימני או השמאלי של הקו הלבן.
מכוניות חולפות על פניה מצפצפות בזעם.
על המדרכה ממול,אנשים נדהמים שולחים בה מבטי זלזול . והיא ,
היא אינה יכולה לזוז ממקומה.
הערב היא תארוז מזוודה ותיסע. כרטיס טיסה כיוון אחד ליעד לא
ידוע. בטוח תיסע. היא יודעת.
לו רק הייתה מבינה לאן לעזעזל  , היא אמורה להמשיך מכאן.