ישבנו בבר, מסטולים לגמרי מכל האלכוהול והסמים שריחפו באוויר.
אני מנחשת שהשעה הייתה בערך חמש בבוקר, הזיכרון מעומעם. אני
זוכרת שהוא הלך לשירותים, זרק לעברי את הארנק שלו, ואמר לי
לשלם בזמן שהוא מתרענן בשירותים.
פתחתי את הארנק שלו והתחלתי, בטבעיות, להסתכל מסביב. רישיון,
תעודת זהות... איזו תמונה חמודה, מכיתה י"א. אני זוכרת אותו
עוד מאז, מהפעם הראשונה שהכרנו, הוא הגיע עם חברה שלי, שפגשה
אותו אצל חברה אחרת כמה ימים לפני כן. אני זוכרת שיום אחרי
שהיא הכירה אותו היא התקשרה אליי וסיפרה לי ששכבה עם מישהו
חמוד, ואני הייתי בשוק. אז פגשתי אותו, ואני לא יודעת בדיוק
למה, אבל ישר התחברתי אליו, החיבור היה טבעי.
התחלנו להתקרב, ואולי כרגיל, הצבא פירק הכל. כל אחד הלך לדרכו,
ולא שמעתי ממנו, עד היום שבו נכנסתי למועדון, עם אותה חברה
שאיתה הוא שכב בכיתה י"א, וראיתי אותו. התרגשתי, התרגשתי כאילו
אני פוגשת קרוב משפחה שהמון זמן לא ראיתי. ישבנו, דיברנו,
שתינו וצחקנו והיה לנו מדהים. כאילו אף פעם לא התנתקנו לשלוש
שנים.
אני זוכרת שסיפר לי על הצבא, על החברה שהייתה לו ועל המוות של
אבא שלו.
אני סיפרתי לו על הטיול בחו"ל שאני יוצאת אליו בעוד חודש,
ה-טיול.
בארנק שלו מצאתי תמונות ישנות, תמונות חדשות, כרטיס אשראי,
כרטיס חבר בחדר כושר, חוגר וקונדום.
התמונה של הקונדום בארנק שלו לא יצאה לי מהראש. נזכרתי בחברה
שלי, שכמה שעות קודם התחפפה עם איש אחר שהכירה במועדון. נזכרתי
בפעם הראשונה שלי, ובאיש הראשון שלי. נזכרתי גם איך הוא בגד
בי.
הוצאתי את השטר מהארנק וסגרתי אותו מיד. הנחתי אותו בצד ולא
העזתי לקרב את מבטי אליו.
אני לא יודעת למה הפריע לי כל כך הקונדום בארנק, אולי בגלל
שאני מפחדת מעצם העובדה שלא הייתי בטוחה שבאמת הכרתי אותו, או
בגלל שכמה שעות קודם לכן - חשבתי על כמה בא לי עליו.
הוא חזר מהשירותים, הושיט לי את היד ועזר לי לקום מהספה שעליה
ישבנו, והתקדמנו לכיוון היציאה מהמועדון. בחוץ, הוא הציע לי
לבוא אליו הביתה. הסתכלתי בעיניו, והתמונה של הקונדום עלתה לי
לראש.
השתתקתי, פחדתי. בסופו של דבר הוא משך לי את היד, ונאלצתי
להסכים, למרות שלא הייתי בטוחה מה אני רוצה. נסענו לדירה שלו,
שם ישבנו והמשכנו לדבר על כוס קפה. אני זוכרת שזה התחיל
בנגיעות קטנות, ליטוף, מחמאה, יד שמונחת על הרגל, יד מסביב
לכתף, לאט לאט מתקרב, מציע לי עוגייה, מעביר את הראש שלו ליד
שלי כדי לקחת משהו מהצד השני שלי, כמה שיותר קרוב כדי שאוכל
להריח את הניחוח המשכר שלו. אני זוכרת שזה התחיל לאט, אבל משם
התפתח מהר.
פתאום אני מוצאת את עצמי עם היד שלי בתחתוניו, ואת ידו מתחת
לחולצתי. לשונו מעסה את לשוני. לא ידעתי מה אני עושה, וכל הזמן
הזה רק התמונה של הקונדום אצלי בראש.
לא הצלחתי להתרכז, לא הייתי בפוקוס, חשבתי על החברה, על
הקונדום, על החבר הראשון, על הבגידה.
היד שפתחה את כפתורי מכנסיי הסיטה את כל המחשבות הצידה, ופינתה
מקום לתחושה אחרת, תחושה שכבר הרבה זמן לא הרגשתי, אם לא אף
פעם.
פתאום הבנתי שרציתי אותו, הבנתי שרציתי אותו עוד מכיתה י"א,
כשפגשתי אותו, וזאת הסיבה שהקליק בינינו היה כל כך טבעי.
והוא מרים אותי ומושך אותי לחדר שלו, ואני לא מתנגדת וממשיכה.
האם זה הפורקן שמחכה כבר חמש שנים להתממש?
בדיוק כשהחזייה גם ירדה, ונשארתי רק בתחתוניי הבנתי מה אני
עושה. אבל היה כבר מאוחר מדי לעצור אותו, ואולי גם אני רציתי
את זה כמוהו.
התחתונים ירדו, וכך גם הוא. תחושה נעימה שלא הרגשתי כבר הרבה
זמן. בעודי רוטטת, לא בטוחה אם מהתרגשות או מהנאה, הוא מפסיק
ועולה לנשק אותי.
כנראה זה היה אינסטינקט, הפכתי אותו על גבו והתמקמתי עליו.
התמונה של הקונדום יצאה מהראש, וכך גם המחשבה על החברה, על
החבר הראשון, על הבגידה. ובמקומה נכנסה תחושה ענקית של אושר
שמרגישה לא אמיתית, כאילו היה זה אושר מזויף.
חלמתי על אושר כזה, זה היה מסוג האושר שחושבים שמוצאים רק
בסרטים. זכיתי באושר הזה ונהניתי מכל שנייה ממנו. כל שנייה שלו
בתוכי, לצידי, ביני, מעליי, מתחתיי, מאחוריי, לפניי, כל מה
שחלמתי עליו מתגשם!
ומה עכשיו?
זה נגמר, ודמעה פרצה לה. דמעה של עצב. זה באמת מה שרציתי?
הבחור שגופי מחכה לו כבר חמש שנים, הבחור שגרם לי להתרגש בכל
פעם מחדש, הבחור שרציתי, ככה באמת רציתי את זה?
למחרת, ובכל השבועות שאחרי אמרתי לעצמי שהוא יתקשר, הוא לא
ישכח אותי, הוא לא ישכח את אותו הערב, שבו דיברנו, שתינו,
צחקנו, אהבנו. אבל אכלתי את עצמי מבפנים על כאב מיותר, על שאני
משקרת לעצמי.
לא ידעתי אם המצאתי את זה, או אם זה אכן קרה. הייתי מעופפת
באותו ערב ולא ידעתי מה באמת קרה. מה שידעתי זה ששותפתי לדירה
אמרה שחזרתי לדירה בשלוש וחצי לפנות בוקר. זה ייתכן?