זוהי שעה של התחדשות.
אני מקלף מעל עצמי
שכבה של כעסים, אשיל גם שכבה
של אכזבה.
מתחת נגלית שכבת הבושה.

כן,

הקילוף הזה כואב. כואב להודות,
העור כחול מהפגיעה. פצע פתוח
ממה שכבר לא חלק ממני.
האם אשלים גם עם מה שעדיין שלי.
רק כשהבשר רקוב ניתן לראות שהוא טמא.

לא,

כל עוד הוא חי ונושם, פועם,
הוא שלי. איתו אתמודד. עליו אגונן.
אך להיפרד ממנו, לתפוס מרחק.
להתכחש.
האם זוהי ההכרה העצמית.