"התחתנת עם אבא מאהבה"?
-....שתיקה....
"למה את שואלת?"
"כי אף פעם לא ממש הייתי בטוחה בזה. הייתי מסתכלת עליכם,
בתור ילדה, אני לא זוכרת שום מגע פיזי, אפילו לא ידיים
משולבות ביחד... לא הייתי ממש מודעת לזה עד שבגרתי, וראיתי
הורים של חברות שלי, אצלם האהבה היתה בולטת לעין."
-שתיקה....נשימה עמוקה....שתיקה.
"למה את לא עונה לי?"
- "אני מתלבטת אם להגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע, או את
האמת..."
עכשיו אני שותקת ,"אני רוצה את האמת"...אני עונה בהיסוס.
-"אבא אהב אותי יותר מאשר אהבתי אותו..."
"אז למה התחתנת איתו?"
-"כי הוא נחשב 'שידוך טוב'...כי הלב שלי היה שבור...כי לא
רציתי להיות לבד..."
"את מצטערת על זה?"
-"לא!...אף לא לרגע...יש לי אותך בזכותו, ואת האחים שלך, הוא
נתן לי במתנה חיים יפים. תביני, האהבה היא לא הכל... חשובה
הזוגיות, האמון, התמיכה ההדדית, השותפות, הבטחון אחד בשני..."
(אני מדליקה סיגריה)
"את מפחידה אותי"
-"למה? מתוקה שלי...."
"אני לא מבינה את זה, את ההתפשרות הזאת, אני לא חושבת שאני
מסוגלת לה..."
-....שתיקה..."ואם הייתי מאוהבת באבא, והאהבה הזאת היתה נגמרת,
כדרכן של אהבות מדי פעם, הייתי נשארת עם טעם מר של הפסד...
לא היתה שם התאהבות...אבל היתה הערכה וכבוד הדדי ואהבה, אומנם
מסוג שונה, ואני עוד עם אבא שלך והוא איתי ...ודווקא ההורים
של החברות שלך מתגרשים כמו מטורפים."
"אז מה את אומרת לי בעצם, אם לא מצפים אז לא מתאכזבים?"
צחקוק עצבני....
-"לא, אני אומרת לך שכל אחד מייצר לעצמו את המציאות שלו...
אני לא האמנתי שאני אתאהב יותר , אחרי שהלב שלי נשבר, אז לא
התאהבתי!
אבל האמנתי שאני אקים בית יציב ותומך ומאושר...וכך היה. אבל
את, יפה שלי, את רומנטיקנית חסרת תקנה, אם תרצי בכך, את תהיי
מאוהבת
ואהובה כל חייך..."
(אני מחייכת בהקלה...ואחר כך החיוך נמחק)
"אז את אומרת לי לחיות באשליה?"
-היא צוחקת ..." הכל אשליה...את לא יודעת את זה?"
"ידעתי"...אני עונה לה בעצב..."ידעתי אבל שכחתי"
היא נושקת לי ועולה על האוטובוס, חזרה לבית שהיא בנתה עם אבי.
ואני נשארת לעמוד על שפת המדרכה. בתל אביב שלי, המבולבלת....
זכרון השיחה המוזרה עוד מהדהד לי בראש... |